יצחק שובינסקי, מנכ”ל אוטוקרס, היה נמרץ כתמיד. לעתונאים שהתכנסו בבית סוקולוב ביום רביעי ה- 15 ביוני 1966, בישר את תכניותיה של החברה לשנה הבאה. ביריד המזרח, שעמד להיפתח תוך מספר ימים בגני התערוכה בתל-אביב, תשיק אוטוקרס שני מוצרים חדשים: טנדר סוסיתא 12 ומכונית משפחתית בת ארבע דלתות בשם גלבוע.
בוא ליריד, ליריד. המיתון דחק החוצה את ענף הרכב, למעט אוטוקרס והארגז
קשה לחשוב על מועד עגום יותר להשקה של מה שעשויה היתה להיות מכונית משמעותית כל-כך עבור היצרנית מטירת הכרמל. בשעה שיבואני הרכב הפסיקו כמעט כליל את יבוא המכוניות החדשות לארץ, לא יכלו היצרנים המקומיים להרשות לעצמם את השבתת המפעלים. אוטוקרס צמצמה את היצור וכבר בחודש מאי הכריזה על חמישה ימי עבודה בשבוע, מבלי לפגוע בזכויות הסוציאליות של העובדים או לבצע פיטורים. התמונה הכללית היתה קודרת. אוטוקרס נכנסה למפעלה החדש בטירת הכרמל בסוף 1965 ובנתה על הרחבה ניכרת של היצור עד ל- 5,200 יחידות ב- 1966, שבוששה להגיע. ועדת הרכב הבין-משרדית המליצה בקיץ 1966 על מיזוגם של אילין ואוטוקרס למפעל אחד, הצעה שנתקלה כצפוי בסירובם הקטגורי של שובינסקי ואילין. שובינסקי, שנלחם בדרך-כלל בתקיפות על זכותה של “יצרנית המכוניות היחידה בישראל” להגנה פיסקאלית (הפחתה במיסוי), נזעק פתאום להגנתה של התחרות החופשית דווקא. “לא יתכן”, קבע, “שמצד אחד תהיה ליברליזציה ומצד שני יהיה מונופול שבאופיו ובטבעו מונע יעילות וכושר עמידה בתחרות”. בפברואר 1966 נחתם ההסכם בין אוטוקרס וסטנדרט-טרייומף, ששדרג את אוטוקרס למעמד של השלוחה הישראלית של הענק האנגלי. ליילנד שאפה להשתמש באוטוקרס כמפעל הרכבה למכוניות טרייומף, אבל אוטוקרס החזיקה במלאי של 4,000 מנועי פורד, שהספיק לה בחישוב גס לשנה וחצי, ולא השתוקקה – בלשון המעטה – לבצע שינויים בשלדה החדשה למדי של הכרמל/סוסיתא 12, כדי שזו תוכל לאכלס יחידת כוח של טרייומף.
אוטוקרס השיקה את הפרשנות הראשונה שלה למכונית משפחתית בתחילת 1963, עם הכרמל הראשונה. כמו הסוסיתות והסברה ספורט שקדמו לה, גם זו פותחה ע”י רילאיינט הבריטית. חזותית דובר בדגם הריגאל התלת-גלגלי, שעבר מוטציה חזיתית. יחידת הכוח הגיעה – כפי שהיה מאז 1958 – מפורד שבאנגליה. פרט למראה החיצוני הספרטני עד כיעור, התאפיינה הכרמל הראשונה גם במתלה אחורי נפרד, עם גאומטריה מסוכנת. משך שנה וחצי ייצרה ומכרה אוטוקרס 115 יחידות, ובקיץ 1964 הודיע שובינסקי בצעד חסר-תקדים על “ריקול”, קריאה לתיקון למכוניות. בספטמבר כבר הושקה הכרמל החדשה, אלגנטית בהרבה מקודמתה ועם מתלה אחורי קונבנציונאלי.
מהכרמל ללוזאן. המהדורה השוויצרית של קטלוג הכרמל 1965
הכרמל 1965 היתה המבוא למשפחת הדגמים החדשה של אוטוקרס, שהצגתה הושלמה באותה מסיבת עתונאים ביוני 1966. אלא שהציבור, שהתרגל לראות במוצרי אוטוקרס רכב זול לשימוש מסחרי, סירב להתפעל גם מהכרמל המשופרת. בשנת הדגם 1965, בה הוצגה הכרמל, יוצרו 228 יחידות, מהן 14 ליצוא ו- 16 למשרד הביטחון. עם פרוץ המיתון ב- 1966, נפגעו המכירות לשוק הפרטי ואילו משרד הביטחון הגדיל את הזמנותיו והפך ללקוח העיקרי. בעוד שאוטוקרס החזיקה בכמחצית מפלח השוק השני בגודלו, זה של המסחריות הקטנות, הרי שהנוכחות שלה בפלח השוק הראשון בגודלו, של המכוניות הקומפקטיות, היתה אפסית. באוגוסט 1965 הושקה הסוסיתא החדשה, תחילה כסטיישן ובמרץ 1966 כמסחרית, ועם הצגת הטנדר והגלבוע סיימה אוטוקרס את החלפת המוצרים שלה. כעת יכול היה שובינסקי להתהדר ב”סטנדרטיזציה”. זו היתה מילת קוד של אותם הימים להתנגדות ממשלתית גורפת לייבוא רכב לישראל, על מגוון המוצרים שהוא כורך בתוכו והמורכבויות שהוא מציב, לכאורה, בפני תחזוקה יעילה של הצי.
הסוסיתא 12 הראשונה, אוגוסט 1965
בטנדר לא היה משום חידוש עבור אוטוקרס, שמכרה כ- 1,800 טנדרי קובייה בתוך חמש שנים, אבל הכניסה לפלח של ארבע הדלתות היתה נחשונית עבורה. שובינסקי הזכיר פיתוח של “משפחתית שישה נוסעים” בהזדמנויות שונות מאז 1960, אך מכונית כזו מעולם לא הוצגה. כעת היתה המכונית החדשה, שזכתה כצפוי לשמו של הר צפוני, לא הרבה יותר מאשר כרמל עם זוג דלתות נוסף, תוספת ארכאית של מגני פגוש, מגוון “אביזרי נוחות” שכללו דיפוני עץ בדלתות, רדיו ומכשיר חימוםם, תאי אחסון בדלתות, מושבים מסיביים יותר וצלחות גלגלים מקושטות, כמו גם מנוע פורד 1500 סמ”ק כאופציה. תחילת השיווק יועדה לחודש אוקטובר והמחיר היה 11,450 ל”י לגרסת ה- 1200, ו- 12,450 ל”י ל- 1500. זה היה תמחור יומרני, מעט יקר יותר מזה של המכונית הנמכרת ביותר בשנת 1965, הקונטסה 1300, וזול רק ב- 500 ל”י מזה של מס’ 2, הפיאט 850. הקונטסה היתה מוצר מיובא (אם כי מורכב מקומית) והגלבוע היתה רחוקה ממנה מרחק רב. מי שחיפש מכונית חדשה במחיר מציאה התנחם בקונטסה בגמלאות, ה- 900, שהוצעה תמורת 8,995 ל”י והיתה המכונית השלישית הנמכרת ביותר בישראל.
גלבוע "12", יוני 66. הקטלוג נפתח בתמונת ראי
דיפוני העץ בדלתות לא הצליחו להסוות את הספרטניות
בשרטוט הצד של הגלבוע ניתן להבחין בשינויים בדלתות בהשוואה לכרמל
כשבועיים לאחר מסיבת העתונאים נחשפו הגלבוע והטנדר החדשים לקהל הרחב, ביריד המזרח. הגלבוע האדומה היתה “מסמר התצוגה” של אוטוקרס, שכללה בנוסף כרמל אחת ושלוש סוסיתות. הגלבוע הוצגה לאחר מכן גם בתערוכות פאריס ולונדון, בחודשי הסתיו. כמתוכנן, החל יצורו הסדרתי של הטנדר בספטמבר, ולגרסת ה- 1200 הצטרף בינואר גם טנדר 1500, לצה”ל.
הטנדר נוסע...פרסומת ראשונה לטנדר 12, אוקטובר 1966
מימוש התכניות לגבי הגלבוע התקדם בקצב אחר. אוטוקרס יצרה עשר מכוניות לכל היותר עד לאוקטובר, ואחר-כך חדלה. בעוד שהכרמל היה כשלון, הגלבוע היה התרסקות, תרתי משמע. המשקוף שבין הדלת הקדמית והאחורית לא חובר לשלדה, והיה מתכופף תוך זמן קצר ומונע את סגירתן ההרמטית של הדלתות. הפתרון – ביטולן של הדלתות האחוריות – לא תרם כנראה למכירות.
גלבוע-פורד אחרונה במפעל, כפי שצולמה במרץ (וגם באוגוסט) 1967
בראייה לאחור, מתמיהה עצם השקתה של הגלבוע לא רק כיוון שהמדובר היה במוצר אפוי-למחצה (כשלעצמו בהחלט לא עניין תקדימי עבור אוטוקרס) או אפילו על רקע השפל במכירות, שנסוגו ב- 1966 לרמתן לפני 1963. סימן השאלה העיקרי נמצא במקום אחר. מאז תחילת 1966, ועוד לפני החתימה הרשמית עם ליילנד, פיתחה אוטוקרס את דור המוצרים הבא, שעתיד היה להתבסס על רכיבי טרייומף. בפברואר 1967 החל יצורה של הסדרה החדשה, שכללה שלדה מעודכנת, מנוע ותיבת הילוכים של טרייומף ומרכב חדש ורבוע, שיוצר בגרסאות שונות עד 1978. ראשונת המכוניות במשפחה החדשה היתה הגלבוע-טרייומף, מכונית ארבע דלתות שהושקה כחמישה חודשים לאחר המועד המתוכנן לתחילת השיווק של הגלבוע-פורד. נדמה שיותר מכל מעיד לוח הזמנים הזה על האופן שבו נוהלה (בהנחה וזו המילה המתאימה) תכנית המוצרים העתידית של אוטוקרס.
גלבוע טריומף בפברואר 1967, על הכרמל
שלא במפתיע, נעלמו מכוניות הגלבוע-פורד באותה המהירות בהן הבליחו במערך הדגמים של אוטוקרס. ב- 1970 לא נותרה כאן מכונית אחת כזו. למחליפתה, הגלבוע-טרייומף, שיוצרה עד 1970, נכונו מכירות מדשדשות ותחרות בלתי-אפשרית עם מותגים מבית (טרייומף 1500, ממאי 1968) ומבחוץ. אוטוקרס חזרה לפלח ארבע הדלתות רק ב- 1976, עם הרום 1300.
Leave a Reply