אודות

אז את מי מעניין בכלל אתר על תעשית הרכב הישראלית? כנראה שהתשובה לשאלה הזו איננה מעודדת במיוחד, אבל הנה הוא לפניכם. 

תעשית רכב ישראלית. מסתבר שפעם היה כאן דבר כזה. קייזר פרייזר, וויליס, רנו, קונטסה, ליילנד אשדוד למכונות, אלביון, מק, קפריש, אוטוקרס, סוסיתא, סברה ספורט, סטודיבייקר, טריומף, ג’יפ ווגוניר, תעשיות רכב, פורד אסקורט, טרנזיט, תיל, מתמר…הרשימה ממשיכה עוד ועוד. ובאמת, בין 1951 ל- 1971, ובמידה פחותה בעשר השנים שלאחר מכן, היתה כאן תעשית רכב. ולמרות הלגלוג, היא לא היתה נחותה בהרבה מאלו של מדינות מתפתחות אחרות, דוגמת ספרד, דרום קוריאה או בלגיה, שעשו את צעדיהן הראשונים בהקמת כלכלה עצמאית בשנות החמישים של המאה ה-20. 

אלא שבניגוד לספרד, קוריאה ובלגיה, ובעצם בניגוד לכל מדינה בה היה לתעשית הרכב מקום של כבוד במחצית השניה של המאה ה- 20, בישראל נותרו רק מעט עדויות – פיזיות או כתובות – למדיניות, לפיתוח וליצור של רכב גלגלי במדינת ישראל הצעירה. אולי כיוון שהתעשיה עצמה נכשלה, והפכה כבר בתחילת שנות השבעים לנטל כלכלי המעיק על המשק, ואולי גם בגלל שהתיעוד ההיסטורי נדחק החוצה לטובת טרדות היומיום – תעשית הרכב הישראלית התפוגגה ואיננה.

ובהיעדר עדויות, וכשראשי התעשיה ועובדיה הולכים ונמוגים לתוך השכחה, נותרים רק מקטעי מידע חלקיים, והבלגן חוגג. 

האתר הזה בא למלא את התיעוד החסר של תעשית הרכב הישראלית, כמו גם של שוק הרכב הישראלי כולו בראשית דרכו, עד תחילת שנות השמונים. עם השנים נצברו אצלי עדויות, מסמכים ותיעוד פיזי של כלי-הרכב. כאן אשתדל לעשות קצת סדר, ולהציג פנים מוכרות פחות ומוכרות יותר מזוויות מעניינות. אשמח כמובן לענות לשאלות או לבקשות ספציפיות למידע, ככל שאוכל. 

מוקדש בהערכה לאנשים שיצרו בידיהם את הסוסיתות והג’יפים, את הפורד, הדופין והלארק. ליוסף, לנה, משה, אתרי, נטלה ולובה, ולאלפים אחרים שחתמו את שמותיהם על גגות המכוניות שהרכיבו בעמל כפיהם, ושפעמים רבות מצאו את עצמם ללא פרנסה אחרי שנים של עבודה קשה.

יוחאי שנער, יולי 2011