קפצתי לתערוכה

“גם הפעם בשורה משמחת בפינו והפעם מג’נבה”, בישר משרד יחסי הציבור של אוטוקרס לנמעניו בתחילת אפריל 1964. “השנה שוב זכתה מכונית מתוצרת מפעלנו, ‘סברה – ספורט’, להצלחה רבה בסלון המכוניות הבינלאומי בעיר שוויצרית זאת”, מוסיף כותב המכתב ומצרף ידיעה מהג’רוזלם פוסט, בה נזכרה נוכחותה של הסברה בתערוכה בז’נבה. “עד כאן דברי העיתון”, נחתם המכתב, “לנו רק נשאר לומר, ששמחים אנו שמפעלנו מייצר לא רק מכוניות בעלות איכות מעולה, אלא גם תורם להאדרת שמה ומעמדה של ישראל בעולם”.

ז'נבה 1963. סוסיתא, כרמל בבכורה עולמית וסברה ספורט אדומה

לוח ההופעות של מכוניות אוטוקרס בתערוכות בינלאומיות היה עמוס באופן מפתיע משך מרביתן של שנות ה- 60. ההתחלה היתה צנועה. במאי 1959 הוצגה ה”צברה” (אז טרם “סוסיתא”), סטיישן גמלונית מתוצרת אוטו-קרס (כשמו אז) בתערוכת תעשייה בניו-יורק, במעין קדם-השקה לייצוא לארה”ב, שהחל בינואר 1960. ב- 1961 הושקה הסברה ספורט בתערוכת הרכב של ניו-יורק, ויצאה מייד אחר-כך לסיבוב הופעות בשש ערים גדולות ברחבי ארה”ב, כמה חודשים טובים לפני שמכונית הספורט הישראלית הראשונה הגיעה לנמל חיפה – הישר מאנגליה. זה היה צעד הגיוני. בהיעדרו של שוק למכוניות פנאי, קשה היה למכור כאן את הסברה ספורט. ארצות הברית, שוק היצוא העיקרי של מכוניות פתוחות זולות יחסית, היתה היעד הטבעי. היעד הכמותי, לפחות למראית עין, היה צנוע. בדעת החברה, כך נמסר לעתונות בישראל ביוני 1961, לייצר בשנה הראשונה 1000 מכוניות, מהן 850 לייצוא ו- 150 למכירה בארץ. המכונית, כך ציין מנהלה הנמרץ של אוטוקרס, יצחק שובינסקי, זכתה לביקורות נלהבות מצד מבקרי הרכב המקצועיים. העיתונות המקומית שתתה את ההפרזות האלו בצמא. בפועל התנהל יצור הסברה בעצלתיים. היצוא לארה”ב עד אוגוסט 1962 נשען בכלל על יבוא של מכוניות רילאיינט מאנגליה, שהופצו תחת שם המותג הישראלי, “סברה”. גם ב- 1964, שנתה הטובה ביותר, יוצרה הסברה ספורט בשישים העתקים בלבד. נתון זה לא הפריע לנציג המכירות של אוטוקרס בשוויץ,  אדגר רויבר, שנהג ברכב בעצמו בדרכו לתערוכה בקופנהאגן בפברואר 1964, להשיב לעיתונאי דני כי קצב היצור היומי של הסברה ספורט עומד על שמונה (!) מכוניות.

סברה טנדר וסברה ספורט, 1962, יתכן בארה"ב

ב- 1962 עבר מאמץ היצוא ויחסי הצבור של אוטוקרס לאירופה. עד 1967 הציגה אוטוקרס בז’נבה, פאריס, לונדון, בריסל וקופנהגן, לרוב במספר תערוכות בשנה אחת. הסברה ספורט כיכבה בכל התצוגות האירופאיות, הגם שמשך שנתיים לא הורכבה כלל. לצד סברה אחת או שתיים יכולת למצוא את ה”עממיות” התורניות: סוסיתא, כרמל או גלבוע. העיתונות באירופה קיבלה תחילה את החברה מישראל – המכוניות הוצגו תמיד בשם SABRA – כקוריוז מעניין. “לה סטאמפה” האיטלקי הכתיר כך את סיקורו לתערוכת ז’נבה 1963: “גם תעשייה ישראלית נכנסת לתחרות בענף הרכב”. המנשרים של אוטוקרס לעתונות היו מלאים לא רק בפאתוס, אלא גם בעובדות שהקשר שלהן עם המציאות היה, נאמר בעדינות, רופף משהו: “אנו ממשיכים במאמצים לכבוש שווקים נופים למכוניות ישראליות מתוצרת מפעלנו. במשך השנה נמכר מספר לא מבוטל של מכוניות סברה לשוויץ”. המספר הבלתי מבוטל הזה הסתכם ב- 14 יחידות תמימות.

לה סטאמפה מכתיר את ז'נבה עם תעשיית הרכב הישראלית

אבל בעוד שעיתוני הרכב, ולעתים אף העיתונות היומית, הזכירו (ובישראל – האדירו) את נוכחותה של אוטוקרס בתערוכות השונות, הפירות המסחריים הישירים היו דלים. בזמן שאילין המשיך ומכר את הג’יפים והוויליסים שלו במאות יחידות בשנה למדינות העולם השלישי, דשדשה המכונית הישראלית “האמיתית”. אוטוקרס מכרה רק 150 סברה ספורט לייצוא בין 1961 ו- 1968, ועשרות ספורות של כרמל, סוסיתא ולבסוף גם “דראגון”.

סברה ספורט בקופנהאגן, פברואר 1964

נראה שאת הסיבות להתעקשות של שובינסקי על התערוכות בחו”ל יש לחפש בחיפה ובירושלים. נוסף על הגאווה והכבוד הכרוכים בהשתתפות ב”תערוכת רכב בין-לאומית”, ניסה שובינסקי לבדל את עצמו באופן מתמיד וסזיפי-משהו מ”מכוניות זרות שמיובאות מפורקות להרכבה בארץ”, כדי לזכות בהטבות מיסוי נוספות, לטובת “פיתוח התעשייה הישראלית”. “כל גידול נוסף בייצור מכוניות עד סוף העשור הנוכחי, מחציתו מיועד לייצוא ומחציתו לשוק המקומי”, נכתב בהודעת אוטוקרס “על תרומתם לביצור הכלכלה הלאומית ותכניתם לעתיד”. “התקבלנו כחברים מן המניין באיגוד יצרני המכוניות…ופעילותנו החלוצית העמידה את מפעלי אוטוקרס במקום מכובד בין יצרני המכוניות בעולם”. ופעילות חלוצית ראויה לתמורה: “אני אומר לך בכל האמת והכנות שבלבבי שאין זו בכוונתי לפגוע או לנגח, או למתוח ביקורת, על עמיתי מר א. אילין”, כותב שובינסקי בסוף 1964 בלהט דתי-כמעט לנושא תיק תעשיית הרכב בממשלה, מנכ”ל משרד התעשייה והמסחר ויו”ר ועדת הרכב הבין-משרדית, מיכאל צור. “אבל למען ה’ והאמת, פעם אחת רציתי שגם אילין וגם אתה תכירו בעצם ההבדל בין הרכבת מכוניות זרות ובין הייצור המקומי…שבו נעוץ הפתרון לבעיה השנייה שאתה דואג לה והיא: העמקת הייצור”. שובינסקי ממשיך ומספר אודות כוונתו להקים חברה משותפת עם רילאיינט ומסיים בנוק-אאוט: “אני מקווה שתתן לנו מלוא עזרתך לקבל מעמד מפעל מאושר…ולנהוג ביד רחבה גם מחוץ לשורת הדין על מנת לעודד עידוד של ממש בכיוון ההגשמה של ייצור המכונית הישראלית”.

לונדון 1964. הופעה אחרונה לכרמל הראשונה

הגשמה לחוד ומעשים לחוד. מחוסר תקציב, ובהיעדר נכונות אמיתית לשיווק באירופה, נמצאה אוטוקרס נדחקת לירכתי התערוכות. כתב “דבר” בלונדון, שנשלח לסקר את התערוכה בארלס קורט באוקטובר 1964 לא חסך את ביקורתו מהתצוגה הדלה, המכוניות הנעולות ונציגי המכירות המתוסכלים. “מי שהחליט להציג דגמים מיושנים אלה”, ציטט “דבר” את איש המכירות של אוטוקרס, “גרם לעצמו יותר נזק מאשר תועלת, אם בכלל חלם אי-פעם על סיכוי לעורר כאן תשומת-לב חיובית”.

הסברה, השובינסקי והסקודה (ברקע). סוף 1967, כנראה בפאריס