והלארקים – לצה”ל

“מצבו של רכב הנוסעים ‘העתיק’ בצה”ל כה ירוד [עד] שהחזקתו עוברת את כל התקציבים והאמצעים העומדים לרשותנו. החלפת רכב זה לא סובלת יותר דיחוי.” את הדברים האלו כתב ביולי 1961 סגן קצין חימוש ראשי, סא”ל משה בלר, לאגף האספקה במשרד הבטחון. צמד המילים רכב נוסעים, כהגדרת צה”ל דאז, התייחס למוצר אחד, מכונית לקצינים הבכירים: האלופים ואלופי המשנה. דגם המכונית שעמד על הפרק היה הסטודיבייקר לארק.

פלימות’ 1957 בתרגיל בנגב, 1962. צילום: הארכיון הלאומי של הולנד

פלימות’ דומה, בימים טובים יותר

נחזור מעט לאחור. ב-26 בפברואר 1960 חתמה קייזר-פרייזר לישראל על חוזה לשיתוף פעולה עם סטודיבייקר-פקארד מאינדיאנה, ארה”ב. כמה ימים אחר-כך מסר אפרים אילין, בעליה של החברה הישראלית, פרטים על החוזה שנחתם: יצור מקומי בהיקף נרחב, יצוא ליוון, קפריסין, טורקיה ואיראן, והרכבה של 1,100 מכוניות ומשאיות לשנה. למרות החגיגיות, לא איפשר מצבם של שני השותפים החדשים ברירות רבות. סטודיבייקר היתה חברה למודת-הפסדים וקטנה בהיקף (160 אלף כלי-רכב ב- 1959, בהשוואה לתחזית לכמות כפולה), שתרה אחרי שווקי יצוא חדשים, ואילו קפרי”ש מחיפה ננטשה ע”י רנו הצרפתית בסתיו 1959, ונותרה רק עם קייזר-ג’יפ (וקטנועי הוספה, כמובן). ההתקדמות לפסים יצרניים היתה, על כן, מהירה מאוד. 156 ערכות ראשונות של לארק ארבע דלתות יוצרו במאי 1960 בסאות’ בנד, אינדיאנה, וההרכבה במפעל בנשר החלה חודש לאחר-מכן.

מודעת ההשקה של אילין, מאי 1960. הקונברטיבל לא הורכב כאן מעולם.

דגמי 1961 של הלארק הוצעו למכירה בישראל בינואר 1961. אם לשפוט לפי ההודעה לעיתונות, ניצבה הלארק החדשה בפסגת התעשייה העולמית: פרט לעדכון המרכב בן השנתיים, צוידה לראשונה גרסת ששת הצילינדרים בשסתומים עיליים, וההספק המירבי עלה מ- 90 ל- 112 כ”ס. גם המתלים וההגה ההגה עודכנו. זו לא בהכרח היתה הסיבה להתעניינותו של צה”ל במכונית. “מכוניות הנוסעים” הצבאיות – שהחדשות בהן היו פלימות’ מדגם 1957 – היו שחוקות משימוש ולא היה ספק בנחיצותו של רענון. הוראה ממשלתית בנושא העדפת מכוניות כחול-לבן פורסמה אמנם רק שנתיים אחר-כך, אך נדמה שלצה”ל של 1961 לא היו אופציות אחרות. הנה מכונית אמריקנית, בהתאם להעדפתם של המשתמשים, ומהרכבה ישראלית.

לארק 1961 וקיץ אינדיאני

ב- 10 בינואר הוחלט על רכישת ארבע מכוניות לארק, ללא אובר-דרייב. במרץ זינק מספר המכוניות שיירכשו במסגרת הזמנה 2019 ל- 40 לארק שישה צילינדרים מדגם 1961. הצבא פרסם אפיון שקבע את המפרט הטכני המועדף, הפיץ תקן קבלה לבוחנים והחל לתכנן את תחזוקת המכוניות, שנמסרה לבסוף לסדנאות חיל החימוש. האפיון, כך נראה כיום, היה מבוסס-טכנית אך נאיבי משהו. ביחס למפרט המקומי של אילין, דרש צה”ל שינויים במנוע ובמערכת העברת הכח, מתלים מחוזקים, צמיגים במידה מיוחדת ושמשות כהות. הפריטים האלו נלקחו אמנם מההיצע של סטודיבייקר בארה”ב אבל הערכות שיוצרו עבור השוק הישראלי לא צויידו בהן. ב- 12 ביולי הוציאה המחלקה המסחרית של אילין מכתב שתוכנו אינו משתמע לשתי פנים: “באפשרותנו לספק לכם את המכוניות החל מסוף החודש. במידה והנכם עומדים על כך שתקבלו את המכוניות עם הסטנדרט שלכם, הדבר עלול לדחות את האספקה לארבעה-חמישה חודשים מינימום”. במפקדת קחש”ר התעשתו: “מגמת מפקדה זו”, רושם סגן קחש”ר במכתבו חמישה ימים אחר-כך, “היתה לבחור בציוד אשר יבטיח את פעולתו התקינה של הרכב בעבודתו הקשה הצפויה”. כיוון שהחלפת רכב הנוסעים נדרשת מיידית “נותנת מפקדה זאת את הסכמתה לרכישת הלארקים עם סטיות מהאפיון”.

לארק צבאית 1961 (שלישית משמאל). הפגוש האחורי המגושם מעיד על חוסר ההתאמות לדרישת המשתמש. צילום: הארכיון הלאומי של הולנד

מועד ההרכבה התקרב, ומהמפעל התקבלו סימנים מדאיגים לבאות. ענף בחינת רכב ב’ (שהיה אמון על קבלתן העתידית של המכוניות לשירות) דיווח בראשית אוגוסט על מספר ליקויים בלארק: היעדר חומר בידוד בין גג הרכב ובד הריפוד, המביא להתחממות רבה של פנים המכונית, צופרים גרועים ומושבים המרופדים ב”צמר גפן וכיסוי דק של גומאוויר”. אנשי הבחינה ביקשו להחליף את הריפוד – שהיה כזכור מתוצרת מקומית – בגומאוויר מלא. ארבעים המכוניות נצבעו ב”צבע העלמה” צבאי, הורכבו ונמסרו לצה”ל, ככל הנראה עד לסוף ספטמבר 1961. האיתותים מבשרי הרעות מיולי ומאוגוסט התבררו כמבוססים. ב- 20 בנובמבר, זמן קצר לאחר כניסת הלארק לשירות, נפגשו אנשי משהב”ט ומקחש”ר עם מנכ”ל אילין, יחיאל גולדפרב, במפעל. בפגישה נכח גם נציג סטודיבייקר האמריקאית, ונדונו בה מגוון בעיות טכניות – שמונה במספר – בלארק החדשות. לצד מחסור בספרות טכנית, הועלו נושאים מהותיים יותר: הצמיגים הקדמיים פגעו בשפת הכנפיים בעת סיבוב ההגה, הקפיצים היו עדינים מדי, צינור הפליטה וצינור מילוי הדלק נתלשו. הלארק רעדה, מרווח הגחון היה נמוך מאוד אבל בלאי הבלמים גבוה. היצרן, כדרכם של יצרנים, סיווג את תשובתו לשלושה – אין כל בעיה, הבעיה לא שלנו ואחרון חביב – את זה אנחנו יכולים לפתור. מעשית, הוצע להחליף את הקפיצים האחוריים לגרסת ה- Heavy duty (אלה נכללו, כמה מפתיע, באפיון הצבאי המקורי), לתקן את בעיית המפגש של הצמיגים והכנפיים ולהרכיב מחדש את צינור הפליטה וצינור מילוי הדלק. לגבי אלה האחרונים, נקבע, יש לראות אותם כתוצאה של הרכבה בלתי נכונה. סיכום הפגישה הגדיר את מסגרת הפתרון, שהיה כנראה מבצע הקריאה לתיקון הראשון בישראל לרכב מנועי. הלארקים ייכנסו למוסכי קייזר אילין ויטופלו, וצה”ל ישלם רק את הפער במחיר המחירון שבין הקפיצים הסטנדרטיים לקפיצים המחוזקים. זה היה פתרון יעיל ומהיר, אם כי ישומו ארך זמן רב. מכתבי הקריאה לתיקון, ממוענים אישית לבעלי הלארק, הופצו רק באוקטובר הבא (!), ובמספר מקרים אף במרץ 1963. העיכוב הזה, מסתבר, לא הצליח להאט את קצב הופעתן של התקלות בלארק. בדצמבר 1961 נבדקה אחת מהמכוניות החדשות שבה, נוסף על התלונות השכיחות לגבי המתלים והצנרת, נתפסו הבוכנות והטבעות בצילינדרים מס’ 5 ומס’ 6. נציג המדור הטכני, שבדק את הרכב, סיכם את מסקנותיו באופן מקורי: “יש להניח שהשימוש במכונית הנדונה היה חמור מדי”. בהמשך, בדרך להפצת מכתב הקריאה לתיקון, נוספו לו סעיפים לגבי בדיקת תקינות תיבת ההילוכים, תמך כבל בלם היד ונקודת האחיזה של קפיצי העלים האחוריים.

פרסומת מ- 1962. נדמה שעל תחרות באיכות אפשר לדבר

הלארק הצבאית לא היתה, בלשון המעטה, הצלחה כבירה אבל כשהתעורר בסוף 1962 הצורך בהזמנת מכוניות חדשות פנה הצבא שוב לקייזר-אילין והזמין 45 לארק מדגם 1963, שנמסרו לידיו החל מהמחצית השניה של פברואר 1963. לא שהיתה ברירה אחרת. המדיניות הממשלתית בנושא רכש מכוניות לשימוש המדינה היתה קשיחה: רק מהרכבה מקומית. פנחס ספיר עצמו, אז שר המסחר והתעשייה הכל-יכול, הודיע בינואר 1963 למנהל הרכב שעם החלפת המכונית שברשותו הוא מבקש שירכשו עבורו לארק המורכבת בארץ. ב- 17 בפברואר נתקבלה בישיבת הממשלה החלטה מס’ 266, שעניינה שימוש ברכב מתוצרת הארץ בכל משרדי הממשלה ובחברות הממשלתיות, ואליה הוצמדה הנחייתו של החשב הכללי באוצר, דב בן-דרור, בדבר הצורך לקבל את אישורו המפורש במקרה של רכש מיבוא. משרד הבטחון לא הוחרג ממסגרת זו.

שר הבטחון משה דיין ולארק 1963, במלחמת ששת הימים. צילום: ארכיון צה”ל

מכאן ברור שגם מכוניתו הבאה של הרמטכ”ל היתה סטודיבייקר לארק. ב- 15 באפריל 1964 הורה ענף ציוד על רכש לארק כזו ועל סימונה במספר הרישוי צ-1000. מאחר וסופקה לאחר חמישה ימים, ניתן להניח שהמדובר במכונית סטנדרטית, ממלאי. הלארק הזו שימשה את הרמטכ”ל – יצחק רבין – רק משך עשרה חודשים מאחר ובסוף פברואר 1965 נרכשה עבורו לארק שניה, אף היא ממלאי. כבעבר, סוכם על “ויתור על הכנסת השינויים שיעכבו קבלת המכונית”. קצב החלפת הלארקים הרמטכ”ליים רק הואץ. ב- 1 בנובמבר 1965 הוקצה בשלישית המספר צ-1000 ללארק חדשה. מפרטה של המכונית הזו היה שונה מעט מהמקובל. הזמנת משהב”ט מס’ 5066 מתאריך 26 ינואר 1965 כללה 47 לארקים, מהן 17 לאלופים, אחת לרמטכ”ל והשאר לאלופי-משנה. צה”ל ביקש מגוון תוספות, והיצרן נעתר לחלק מבקשותיו. המכוניות צוידו בשני מסעדים למושבים, מראת צד ו”מתקן להתזת מים על השמשות”. בכולן הותקן מנוע שישה צילינדרים של ג’נרל מוטורס, והערכות עצמן היו מדגם 1965 ויוצרו בהאמילטון, קנדה. מכוניות האלופים כללו מתקן אוורור וחימום, Climatizer בלשון סטודיבייקר. במחצית פברואר עדכנו אנשי אילין כי הוזמנו תריסר ערכות עם Fluid-drive (תיה”ל אוטומטית), וכי הם מוכנים להקצות ארבע-חמש מהן לאלופינו. צה”ל אישר רכישת חמש מכוניות כאלו, בתוספת מחיר של 1,348 ל”י ליחידה, נוסף על המחיר הבסיסי של 18,500 ל”י. אחת מהן סופקה לרמטכ”ל.

רא”ל יצחק רבין בדרכו לכנסת, 22 נובמבר 1965. הלארק החדשה והמבריקה היא השניה שהחליף תוך שנה וחצי. צילום: לע”ם

ב- 1965 התקרבה סטודיבייקר במהירות לקו הסיום. משלוח הערכות לישראל הסתיים כנראה בראשית השנה, וההרכבה המקומית נמתחה עד לסוף אותה שנה. הלארק השלישית של רבין הוחלפה אף היא במהרה, ובקיץ 1966 כבר נסע הרמטכ”ל בדודג’ פולארה מתוצרת ארה”ב. זו עדיין לא היתה שירת הברבור של הלארק בשחור. בתחילת 1966 סופקו שתי מכוניות נוספות וב- 20 בספטמבר סיכמו מנכ”ל משרד הבטחון וראש אג”א על רכש חמישה לארקים מדגם 1966. ההזמנה הונפקה ומייד הוחזרה לשולח היות ו”אין להשיג יותר רכב מסוג לארק, שאזל במפעלי א. אילין.” בשולי ההזמנה מציין המחזיר כי סוכם כבר על רכישת רכב אחר. ובכל זאת רכש הצבא עוד זוג לארקים אחד, במאי 1967. אלו באו כנראה לענות על צורך דחוף ברכב שרד, מאחר ו”הרכב האחר” מהפיסקה הקודמת, פלימות’ וליאנט V-100, הוטען על האניה בניו-יורק חודשיים אחר-כך, ב- 21 ביולי. שתי הלארק האחרונות נרכשו “מתוך המלאי של המפעל”, במחיר של 17,404 ל”י ליחידה, שגילם הנחה של 11% על המחיר הקודם (לפני מיסים). ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, ה- 5 ביוני 1967, נמסרה לצה”ל הלארק האחרונה בהחלט, שסומנה במספר צ- 18614. עידן הלארק הסתיים, ונראה שלא רגע אחד מוקדם מדי.