סוסיתא (לא) סטנדרטית

“שובינסקי קנה מכל מקור אפשרי”, אמר בראיון עימו דוד חוולס המנוח, ששימש כמנהל מחלקת תביעות באחריות באוטוקרס. “פעם קנה גם חמישים מנועים של סטנדרט”. הוסיף, ולא פירש.

הלוחית המופיעה בתמונה למטה עיטרה פעם סוסיתא טנדר לבנה, מס’ רישוי 106-326. בשנת 1984, אחרי שהושלכה בדרך למפעלי המלט של הרצליה, סמוך למקום בו שוכנת עכשיו תחנת הרכבת של העיר, הגעתי לשרידים המאובקים.

פיסת המתכת הוצמדה בחיפה לסוסיתא “קובייה” טנדר, בסוף אוקטובר 1964. מבט חטוף בלוחית הזו מגלה שיש כאן משהו יוצא דופן. בשורה השנייה מופיע מספר השלדה 39070. מספר זה שייך כביכול לסוסיתא “קוביה” מספר 9070. אלא שבאוקטובר 1964 עדיין היתה סדרת היצור של הסוסיתא הזו אי-שם סביבות ה- 5500. למעשה, גם עם סיום היצור, בקיץ 1966, לא עברה הסוסיתא הגמלונית את המספר 8745.

וזה לא הכל. דגם המנוע המוטבע בלוחית הוא אמנם זה של הפורד 998 סמ”ק המוכר, 105E-S, אבל המספר הסידורי – 168041, אינו דומה כלל לסדרות המספרים שבהן נעשה שימוש באותה תקופה, שנעו סביבות ה- 350 אלף. עד כאן כתב החידה.

פתרון ראשון ופתרון נוסף

הפתרון הראשון היה מעניין, אך רחוק ממושלם. החריגה כלפי מעלה במספר השלדה, ומספר המנוע הנמוך, הבהירו כי המדובר בסדרה מיוחדת של טנדרים. ההנחה היתה שסדרה זו החלה ב- 39001. עוד שיערתי כי המדובר במנוע סטנדרטי, שאוחסן באוטוקרס משך זמן רב ומכאן המספר הנמוך. מאחר ואוטוקרס לא יעדה טנדרים “קוביה” לצה”ל, נותר רק מוצא אחד: יצוא. הנחתי שהמדובר בסדרת טנדרים ליצוא, שראשיתה ב- 1962 ושסיומה ב- 1965, ובישראל.

שני עשורים מאוחר יותר, ועם מאגר המידע המלא של משרד התחבורה, ניתן היה כבר לנסח את הפתרון מעט אחרת. מאחר וטנדר 39001 (שפתח את הסדרה, מן הסתם) וכך גם רוב הטנדרים שבאו בעקבותיו, נמכרו ללקוחות מגוש דן, וב- 1964, עניין היצוא נפל. כעת ניתן היה לזהות בבירור 30 טנדרים מדגם 1964 (שלדה 39001 עד 39030) ועוד 32 מדגם 1965 (שלדה 39051 עד 39082). ממספרי הרישוי עלה גם שהטנדרים נמכרו ללקוחות פרטיים, ולא לגוף ממשלתי. ניתן גם להניח שהטנדרים כולם יוצרו במהלך תקופה קצרה יחסית, בין ינואר לנובמבר 1964.

ללא יצוא, נותר רק עניין המנוע היחודי. הפתרון כעת היה שסדרה זו של טנדרים יוצרה עם מנועי פורד 1198 סמ”ק, שבהם השתמשה אוטוקרס החל מראשית 1963. נשמע הגיוני, מה עוד שבדגמי 1964 עברה אוטוקרס ליצור כרמל עם מנוע 1000 סמ”ק, ולא שבה למנוע ה- 1198 עד לשנת הדגם 1965. ללא ספק נותר במחסניה מאגר מנועים לשימוש. אלא שההשערה היפה הזו לא הסתדרה טוב כל-כך עם המציאות: סדרת מספרי המנועים לחלקי חילוף של פורד אנגליה עברה בעת יצור מנועי ה- 1200 לאוטוקרס את מספר המנוע הבודד שהיה ידוע באותה עת (זה של הטנדר מהרצליה). במידה והמספר בטנדר זה אינו שגוי (וכבר היו דברים מעולם), המדובר במנוע אחר!

נתונים חדשים, כיוון חדש

לאחרונה הגיעו לשולחני מספרי המנועים של הטנדרים מסדרה 39000. כאן צריך לסייג ולומר שהרישום באגף מערכות המידע של משרד התחבורה מהווה מיכון של הנתונים ההיסטוריים, שהיו עמוסי שגיאות והשמטות. וכשמדובר בנתונים המכילים רצף מספרים, זו בעיה לא קטנה.

מרבית המספרים השתייכו בבירור לשתי סדרות, צמודות-כמעט, של מספרי מנוע. עד כאן התקבלה תמונה סטנדרטית למדי: הקצאת מספרי מנוע לערכות להרכבה, ע”י יצרן המנועים. נוסף על מספר המנוע, מכילה הרשומה גם את קוד הדגם של המנוע, ואת שם היצרן. פעמים רבות כולל קוד המנוע אותיות לטיניות. אותיות אלו לא נכללו בסט המקשים של מכונות הכתיבה בישראל בשנות ה- 60 (ולמעשה, כך היה עד לכניסת המחשוב), ובמידה והיו כאלו, הן נרשמו בעט ברשיון הרכב. כצפוי, ובוודאי אחרי מחשוב הנתונים הידניים, קשה למצוא אחידות בקודי המנוע, על אחת כמה וכמה בסדרות קטנות.

ולמרות ההסתייגות הזו, הקוד שחזר בשכיחות גבוהה יחסית היה BE. ההנחה הראשונית היתה שזהו שיבוש טיפוגראפי של קוד המנוע (כשלעצמו, המאוחר מדי לתקופה זו) של פורד, 113E. אבל רישום יחיד, זה של מספר המנוע לטנדר מס’  18 בסדרה המיוחדת, הוליך את הפתרון לכיוון אחר. עבור טנדר זה נרשם מס’ המנוע כך: BE-167933-LE. והתצורה הזו, XX123456LE, מוכרת היטב לכל מי שראה כמה סוסיתות משנות ה- 60 וה- 70. זהו מנוע טרייומף.

הסטנדרט שהקדים את זמנו?

ואכן, ברשימת קודי הדגם של עמותת שימור המורשת של התעשיה הבריטית, מופיע הסימון BE עבור דגם “סטנדרט 10, ומסחרית 7cwt”. הסטנדרט 10 היתה מכונית קטנה שהוצגה ב- 1954, ויוצרה בגלגולים שונים עד 1961. היא נמכרה גם בישראל, ע”י חברה ישראלית למובילים, היבואן מאז שנת 1934, אך בהתחייב ממגבלות היבוא הדרקוניות של אותם ימים – בכמויות קטנות בלבד. עם מחליפתה, הטרייומף הראלד של 1959, זונחת סטנדרט-טרייומף את השם השבלוני סטנדרט, ומעתה ואילך יכללו כל דגמי המכוניות החדשים של הקונצרן במסגרת מותג הספורט, טרייומף.

ההראלד הציגה תפיסה חדשה בתכנון מכונית קטנה ועיצוב איטלקי קלאסי של מיקלוטי, אבל דווקא המנוע נלקח בשינויים קלים מה- 10 הנאמנה: מנוע 948 סמ”ק, שסתומים עיליים, ואפילו ביצועים דומים מאוד לזה של פורד. אחרי עדכון נוסף והגדלת הנפח ל- 1147 סמ”ק, יניע המנוע הזה ממש (על עדכוניו השונים) החל מ- 1967 גם את הסוסיתות, הכרמל והגלבוע.

 

מודל 1960, כחדש

סיכום עד כאן: 62 טנדרים סוסיתא “קוביה” יוצרו בשנת 1964 עם מנועי סטנדרט 10 בנפח 948 סמ”ק. כעת נותר לבדוק איך הגיעו יחידות הכח האלו לחצרה של אוטוקרס ברח’ יפו בחיפה. ההשערה המתבקשת היא כמובן לחבר אירוע זה עם שיתוף-הפעולה העתידי בין אוטוקרס לסטנדרט-טרייומף. מייד נראה שלשיתוף פעולה זה לא היה דבר עם התקנת מנועי סטנדרט 10 בטנדרים של אוטוקרס.

כאשר רכשה ליילנד, יצרנית המשאיות והאוטובוסים, את סטנדרט –טרייומף במאי 1961, נראה מפעל ההרכבה לרכב כבד באשדוד היטב באופק. מובן שליילנד רצתה להרחיב גם לרכב פרטי את המונופול ליצור רכב משאיות ואוטובוסים שניתן לה ע”י ממשלת ישראל. החל מסוף 1964 פונים ראשי ליילנד לממשלת ישראל ומציעים תכניות מתכניות שונות להרכבת מוצרי טרייומף בישראל. במאי 1965 מקימה ליילנד, יחד עם שותפים מקומיים, את ליילנד-טרייומף (ישראל) בע”מ, וב- 20 ביוני כותב המנהל המסחרי של ליילנד, צ’רלס בייקר, לשר התמ”ת חיים צדוק כי “הקמתו של מפעל טרייומף [באשדוד] אינה אלא פיתוח הגיוני של מפעל הרכב המסחרי ליילנד אשדוד”. אך נראה שהממשלה, נותנת הזכיון והטון, התנגדה, ובליילנד עברו לנהל מו”מ עם שובינסקי. נייר הבנות בנושא נחתם בין הצדדים ב- 3 בדצמבר 1965, קודם להעברת 26% מהמניות באוטוקרס לליילנד, ב- 28 בפברואר 1966.

על רקע השתלשלות האירועים הזו, כמעט מיותר להזכיר שמנוע הסטנדרט האחרון הותקן בסוסיתא טנדר כאשר אנשי סטנדרט-טרייומף היו משוכנעים עדיין שיינתן להם לייצר מכוניות טרייומף במפעל האשדודי, וכי באוטוקרס ראו אז מתחרה פוטנציאלי, ולא שותף: “אין בכוונתנו או ברצוננו לפגוע או לנגוש במעמדם של מפעלי המכוניות שכבר הוקמו בישראל”, כותב בייקר לצדוק בלאקוניות ביוני 1965. יתרה מזאת, בחינה פשוטה של מספרי המנוע של הסטנדרט 10 תגלה כי המדובר במנועים שיוצרו במחצית השניה של שנת 1960 (!), וממילא היו בגדר היסטוריה רחוקה עבור אנשי ליילנד בשנים 1964-1966.

ממי נקנו המנועים? מאחר והמדובר במנועים ממוספרים ומסדרות סמוכות, ברור שיועדו לאחד ממפעלי ההרכבה של סטנדרט בחו”ל. הסיומת LE למספר המנוע מסמנת יחס דחיסה נמוך (המתאים לאיכות דלק נמוכה), שלא אפיין את מרבית השווקים בהם היה לסטנדרט מפעל כזה. הודו ואירלנד נראות כסבירות. יש להניח כי בשלב מסוים הגיעו המנועים לשוק החופשי באנגליה, שם חיפשו – ומצאו באוטוקרס – קונה מתאים.

זו לא היתה הפעם הראשונה בה שידכה אוטוקרס מנועים עתיקים לסוסיתות שלה. לאחר המעבר ממנועי שסתומים צידיים (פורד 100E) למנוע הפורד אנגליה, בראשית 1960, נותרו כפי הנראה בידי אוטוקרס מספר מנועים מהדגם הישן. בדרך-כלל, מתבצעת חפיפה ביצור, במהלכה יוצאים אט-אט מיצור המנועים הישנים, עד לסיום המלאי. אבל באוטוקרס לא היה די בכך, ולפחות תשע סוסיתות מדגם FW2 המעודכן, שהופיע בקיץ 1961, צוידו במנועים אלו (באוקטובר 1961 ובמרץ 1962). אבל אם במקרה זה המדובר היה במלאי שהיה ברשות אוטוקרס, הרי שלגבי הסטנדרט 10 ניתן להניח נקנו כשהם כבר ישנים. ניתן לשער עוד כי לאור גילם ועתיקותם (טרייומף עברה מזה זמן למנוע ה- 1147 המשופר במרבית השווקים בעולם, ובכלל זה גם בישראל), הסיבה לרכישתם היתה כלכלית טהורה: מחירם הנמוך. זו כפי הנראה היתה גם הסיבה שהותקנו בטנדרים דווקא (ולא בסטיישן או במסחריות). ללקוחות זה פשוט לא שינה דבר.