זו הרנו העתיקה ביותר בישראל, עם יותר משמונים שנה על השעון. רק מעטות מסוגה שרדו בעולם כולו. מאז ששופצה בדייקנות זכתה לפרסום רב במדיה הכתובה והדיגיטלית, ואפילו השתתפה בסרט. קבלו את הטנדר הצהוב-שחור של דוביק גרודמן. למרות השיפוץ והפרסום, הפרטים שהתפרסמו עד כה על ההיסטוריה המוקדמת של הסלבריטאית מהשרון היו מעטים וחסרים. כשהגעתי לפורום המצוין של חובבי מכוניות רנו שיוצרו לפני מלחמת העולם השניה וגיליתי את כמות החומר האינסופית שם, הבנתי שאפשר לזהות את הטנדר הצהוב באופן מלא. פניתי לדוביק, שהזמין אותי לראות את הטנדר ולעיין בחומר התיעודי שבידיו.
חי בסרט. הטנדר בתמונה מראשית שנות ה- 90
עדות ראשונה ליבואה הסדיר של רנו לארץ-ישראל נמצאה בדמות פרסומת משנת 1927 שאיתר בני הספל. יבואן רנו באותה עת היה אדמונד רוש. על אף השם הצרפתי, רוש היה ערבי-קתולי, תושב יפו. נראה שעד למחצית שנות השלושים התנהל (אם בכלל) יבואה של רנו בעצלתיים. בשנת 1935 עבר יבואה של “רינולט”, כך כונתה המכונית בפרסום, לידי David G. Homsi, להלן דאוד חומסי, אף הוא ערבי-קתולי משכונת עג’מי ביפו. חומסי היה פעיל מקודמו אך נאלץ כמובן להפסיק את פעילות היבוא בשנת 1940 לערך. הרנו לא נמנתה על המכוניות הפופולאריות בארץ-ישראל, ורוכשי הרכב העדיפו תוצרת אמריקאית או בריטית. ב- 1957 נעו בכבישי ישראל 21 פרטיות ושש מסחריות ומשאיות של רנו שיוצרו בין 1933 ו- 1940. היבוא חודש רק בתחילת 1946, עם הז’ובאקאטר ארבע דלתות שזכתה להצלחה יפה: כמאתיים יחידות נמכרו בשנתיים הקרובות. ב- 1948 עזב חומסי לסוריה, ובספטמבר אותה שנה העניקה רנו את זכיון היבוא לחברת משה קרסו. שני בניו של דאוד חומסי מנהלים עד היום את יבואנית מנועי פרקינס בסוריה.
פרסומת לרנו בהפצת דאוד חומסי, 1935
בהאנגר של גרודמן, אספן ותיק שהוציא מתחת ידיו גם בנטלי, יגואר ואוסטין-הילי, ניצבת לה הרנו הצנועה לצד בריטיות ספורטיביות משנות הארבעים והחמישים. לכל אחת מהן הרבה יותר הילה וזוהר מאשר לצרפתיה העתיקה. “זאת לא מכונית נדירה”, מסביר גרודמן, “היא היתה פשוטה וזולה ולכן שופצו רק בודדות כאלו”. הסיפור על מציאתה של הרנו ועל שחזורה סופר כבר פעמים רבות בעבר, ולכן לא נתמקד בו הפעם. הטנדר סיים את דרכו באיזור גת-רימון, ונזנח במבנה של באר בפרדס. גרודמן רכש אותו בשנת 1983, ואחר-כך שחזר אותו לפרטי-פרטים והביא אותו למצב נסיעה, תוך שימוש בחלקי חילוף מקוריים ובחומרים המתאימים. “בנינו את הארגז מחדש מעץ אלון, לפי השרידים שהיו על הטנדר, כולל הפרזולים של הדלת האחורית.” מאז כיכבה הרנו הצהובה-שחורה בעיתונות, באינטרנט וגם שיחקה בסרט ישראלי.
הטנדר של גרודמן במשכנו הנוכחי
לקיר האש של הרנו מוצמדות היום שתי לוחיות זיהוי, אך הן שייכות לדגם הדופינואז פורגונט, שהורכב בחיפה משנת 1956. למרבה המזל שרדה גם לוחית היצור המקורית של הרכב, הנמצאת על קורת הרוחב הקדמית של השלדה. אחרי ניגוב שאריות השמן שהצטברו עליה בעשורים האחרונים, אפשר לקרוא אך בקושי את הכתוב: RY2-34804.
מספר הייצור קריא אך בקושי
ב- 1927 השיקה רנו את המונהסיקס (Monasix), מכונית קטנה וזולה יחסית עם צריכת דלק נמוכה. מנוע ששת הצילינדרים, בנפח ליטר וחצי, הנפיק 26 כ”ס יגעים משהו, שלא הלהיבו את ציבור הרוכשים. עד קיץ 1932 יוצרו רק כ- 40 אלף יחידות של המונהסיקס ושל “גרסת הפאר” שלה, המונהסטלה. זה היה מספר נמוך גם לתקופתו. חמשת הגלגולים של המכונית סומנו ב- RY עד RY4, בהתאמה. עם הזמן זז הרדיאטור לפנים וגם החזית עברה שינויים קוסמטיים עיתיים, כמקובל באותה תקופה. מאחר והגוף מותקן על שלדת מתכת, קל היה להציע מגוון גרסאות שלו – ארבע דלתות עם גג קשיח או גג ברזנט, מכונית פתוחה וכן גרסאות מסחריות שונות. ה- RY2, מונהסיקס מהדור השלישי, היתה זו שזכתה להצלחה הרבה מכולן: 20,290 יחידות כאלו יוצרו בין ספטמבר 1929 ואפריל 1931. זו היתה המונה הראשונה עם רדיאטור קדמי. בהתאמה, החליפו פתחי אוורור בחזית את החזית היחודית שאפיינה את מכוניות רנו משך מרבית שנות העשרים.
מונהסיקס RY2 בפרסומת צרפתית משנת 1930
בפורום הרנו העתיקות רשומים כיום פרטיהן של 46 יחידות בלבד מדגם מונהסיקס RY2, כולן באירופה. אין בהן אף לא גרסת טנדר אחת, וגרודמן מציין כי באוסטרליה ובספרד ישנם שני טנדרים כאלו. ככל הנראה אלו אינם RY2.
“בוא”, אומר לי דוביק, “נסתכל על המסמכים שקיבלתי מצרפת כששיפצתי את המכונית”. המסמך הראשון הוא עמוד מצולם מתוך ספר היצור של רנו, המתאר בקצרנות את פרטיהן של המכוניות השונות שיצאו מהמפעל. מספר היצור שמצאנו על הטנדר משויך למספר שלדה 482952. כעת ניתן לבדוק את שאר הפרטים. המונהסיקס הזו יצאה ממפעלי רנו בפאריס ב- 26 מרץ 1931, יום חמישי בשבוע. דגם המרכב שלה רשום כ- Int Luxe, קיצור של Conduite intérieure Luxe ובעברית – מרכב סגור (ארבע דלתות), רמת אבזור לוקס. הצבע המצויין הוא Rouge, אדום. לא ניתן לפענח את שם הסוכן שהזמין את המונה הזו, אבל מאחר והמדובר בהזמנה מס’ 1 שלו ל- RY2, קרוב לוודאי שהמדובר בישוב קטן. לצד המספרים הסדרתיים של המכללים השונים נרשם גם שמו של ספק הצמיגים, מישלין.
לוג היצור של רנו, מרץ 1931. המכונית הישראלית בשורה האחרונה
אבל איך התגלגלה המכונית הסגורה הזו לטנדר פתוח? יותר מרמז לכך ניתן למצוא במסמך נוסף שמחזיק גרודמן ברשותו, והוא רישיון הרכב הצרפתי, מינואר 1950. נתחיל את העיון במסמך הבלוי הזה בסעיף 10 שלו, המתייחס להסבה שעברה המכונית. וכך נרשם שם – transformé en camionette, ובעברית: הוסבה לטנדר. Camionette marchande היה הכינוי הרווח לטנדר פתוח, ששימש את בעליו למסחר. הסבה כזו של מכוניות ישנות לטנדרים היתה שכיחה למדי בצרפת של אחרי המלחמה, ומהרישיון עולה כי יתכן ובוצעה בספטמבר 1949.
רשיון הרכב שהונפק לרוברט פישר, ינואר 1950
זה לא הפרט המעניין היחיד שחושף הרישיון אודות עברה הרחוק של המונהסיקס הזו. הבעלים הרשום החל מ- 11 ינואר 1950 הוא אחד רובר (ואולי רוברט, שם המשפחה נרשם בכתיב הגרמני שלו) פישר, עצמאי, מרחוב ד’אנדלו 1 בשטרסבורג, הממוקם סמוך למרכזה של העיר. פישר היה זה שעלה עם הטנדר ארצה. הוא מעולם לא טרח, אגב, להחליף את מספר הרישוי הצרפתי במספר ישראלי. מספר הרישוי, 5827NV3, משייך את המכונית למחוז הריין התחתון ((Bas-Rhin, שבירתו שטרסבורג, מעט אחרי 1935. ואכן, סעיף אחר במסמך קובע כי מספר זה הוקצה באוקטובר 1936. הסבר קצר: ממש עד לשנים האחרונות, עם מעבר הבעלות על הרכב למחוז אחר בצרפת היה מוחלף גם מספר הרישוי. ויש עוד משהו: מספרי הרישוי הצרפתיים הוחלפו כולם במחצית הראשונה של שנות החמישים, למספרים מסדרה חדשה. במקרה שלפנינו המדובר בטנדר שמשקלו הכולל 2020 ק”ג והוא נקרא להחלפת המספרים עד ליוני 1951. מספר כזה, חדש, מעולם לא הוקצה לרנו הקטנה. ניתן, אם כן, לקבוע שמר פישר ייבא את הטנדר לישראל בין ינואר 1950 ומאי 1951. האם קנה אותו מייד לאחר שהוסב לטנדר, ואז עלה לישראל? השאלה הזו נשארת פתוחה, לפי שעה.
הרכבה סופית למונהסיקס, פאריס 1931
Leave a Reply