הנרי פורד השני היה נחוש בדעתו להסיר את הכתם שדבק בחברה מאז שנות העשרים. סבו של המנכ”ל הצעיר היה תעשיין בעל עוצמה אדירה וחדשנות מרשימה בתחומים רבים, אך קידם יוזמות אנטישמיות-במופגן של חבר עוזריו, והפיץ בין השאר גם את “היהודי הבינלאומי”, גרסה מודרנית לפרוטוקולים של זקני ציון, חתומה על-ידו. גם אחרי מותו של פורד הסב סירבה יהדות ארה”ב למחול, והערך שיוחד להנרי פורד באנציקלופדיה יהודית משנות הארבעים כלל את המילים הבאות בלבד: עיין ערך אנטישמיות.
פורד הצעיר, שהיה לנשיא החברה בספטמבר 1945, בהיותו בן 28, פתח כבר ב- 1946 בסדרת אירועים פומביים שמטרתם לשכנע את הציבור היהודי בכוונותיו. כך למשל העניקה ב- 1951 חברת פורד מענק בסך מיליון דולר לגוף בשם הועידה הלאומית של נוצרים ויהודים, לצורך הקמת בניין הנהלה בניו-יורק. באותה שנה הוענק לו גם פרס ע”י הליגה נגד השמצה עבור “תרומותיו הנכבדות למורשת החירות האמריקאית”. למרות שהרכיבה כלי רכב במצרים ובמרוקו, ומכרה כ- 20 אלף מכוניות ומשאיות מדי שנה בעולם הערבי – יותר מפי עשרים מגודל השוק כולו בישראל באותה עת – פורד לא התבלבל גם כשהדבר נגע בתחום העיסוק הישיר של חברתו. הוא קידם אפשרות לפתיחת מפעל הרכבה בישראל, שנדחתה בסופו של דבר עקב חוסר יכולתו להבטיח לממשלה בירושלים שווקי יצוא, ומכר לישראל משאיות בתנאי אשראי ליברליים במיוחד. מאוחר יותר, בשנת 1966, אישר מתן זיכיון הרכבה למכוניות פורד בישראל. בכך נכנס מייד לרשימה השחורה של ועד החרם הערבי, והודר מהשווקים הערביים משך למעלה מ- 15 שנים.
פורד צה”לי מצוי. טנדר F-1 1949
פומביותן של חלק מהתרומות היתה חשובה עבור פורד. לצד תרומות למוסדות מחקר שונים בישראל, זכתה לפרסום מיוחד תרומת המכונית לנשיא המדינה הראשון, חיים וייצמן. זו היתה לינקולן נשיאותית שהגיעה ארצה בספטמבר 1950. פורד בנתה 17 מכוניות כאלו (לימוזינות פתוחות או סגורות) לשימושו של הנשיא טרומן. מכונית אחת נוספת נבנתה ונשלחה לרחובות. כיום נראה שזו לא היתה הלינקולן היחידה שנתרמה ע”י פורד לשימוש גורם רם-דרג בישראל.
הנשיא והלימוזינה. ד”ר חיים וייצמן (שני משמאל) מקבל את הקוסמופוליטן הנשיאותית, 1950
בסוף 1948 הציגה חברת פורד את הלינקולן 1949. זה היה הלינקולן החדש הראשון שהוצג לאחר מלחמת העולם. חטיבת לינקולן מוקמה מעל למרקיורי ולפורד בהיררכיה הפורדית והיא יצרה מכוניות יוקרה לציבור האמריקאי. הלינקולן החדשה צוידה בעיצוב מודרני עם דלתות אחוריות שנפתחות לפנים (“דלתות התאבדות”) ובמנוע שמונה צילינדרים בנפח 5.5 ליטרים שפיתח 152 כ”ס והניע את שתי הטונות עד למהירות מרבית של מעל ל-150 קמ”ש. כמקובל אז, הוצעה הלינקולן במגוון רחב למדי של גרסאות ובכמה רמות אבזור. המכוניות המפוארות יותר כונו לינקולן קוסמופוליטן. הן כללו שמשה קדמית ביחידה אחת, מושבים וחלונות בהפעלה חשמלית. אמריקה.
סד”כ “רכב נוסעים” בצה”ל של ראשית ימי המדינה הקיף כ- 150 מכוניות בסך-הכל: ערב רב של תוצרים, שנרכשו כשניתן היה לעשות זאת במחיר הנכון. עיון במסמכים משנת 1950 השמורים בארכיון צה”ל, מגלה לצד פורד, פלימוט ודודג’ פרטיות גם קרייזלר, הילמן, האמבר, פאקארד, ביואיק, נאש, פיאט וסקודה. על רקע הערבוביה הזו בלטה מכוניתו של הרמטכ”ל, מספר רשום צ-500, המזוהה ברשימות בפשטות כ”לינקולן”. על ייחודה של הלינקולן ניתן ללמוד ממכתב שהפיצה מפקדת קצין חימוש ראשי במרץ 1953, במטרה לעשות סדר בבלגן. לפי המכתב יישארו ביחידות רק מכוניות פלימוט, דודג’ ופורד, וכן וויליס סטיישן, ואילו היתרה תוחזר ותימכר. הסדר מיוחד יישאר בתוקפו לגבי שלוש מכוניות שרד, הראשונה בהן היא הלינקולן מס’ 500. זהותה של הלינקולן הזו מתבהרת מתוכנו של מכתב סתמי שהפיץ רל”ש הרמטכ”ל ב- 23 בספטמבר 1953, ובו “רשימת חלקי חילוף הדרושים למכונית הרמטכ”ל”, שנדפסה באנגלית אך הוכנה בתל-אביב. הרשימה מתייחסת ללינקולן קוסמופוליטן, סדרה 9H, גוף 73.
לינקולן קוסמופליטן טאון סדאן, 1949
לינקולן קוסמופוליטן גוף 73 היא “טאון סדאן”, גרסת ארבע דלתות אדירת ממדים כאחיותיה, שנבדלה מהן בשיפוע אחורי רציף, מהחלון ועד לסף המטען. מעין פרשנות אמריקאית לטאטרה הצ’כית. ה”טאון סדאן” לא נחלה הצלחה מסחרית. ב- 1949 יצרה פורד כ-73 אלף מכוניות לינקולן מכל הסוגים, ורק 7,302 מתוכן היו מדגם הקוסמופוליטן טאון. בשנת הדגם 1950, בה יצרה לינקולן את הלימוזינה הנשיאותית, לא הוצעה עוד הטאון למכירה.
הטאון סדאן מאחור. העיצוב היה מעניין, המכירות פחות
שלושה קצינים כיהנו כרמטכ”ל עד אוגוסט 1953, המועד בו הוזמנו חלקי החילוף עבור הלינקולן הצבאית: יעקב דורי, יגאל ידין ומרדכי מקלף. כולם השתמשו, מן הסתם, בקוסמופוליטן 1949. במידה והמכונית יצאה משירות לאחר דצמבר 1953 (היא היתה ברשות הצבא גם בדצמבר 1954), הרי שהשתמש בה גם הרמטכ”ל הרביעי, משה דיין. בתמונות מ- 1957 נראה הרמטכ”ל כבר באולדסמוביל 1953, שמספרו צ-1000. מספר זה ישמש את רכבי הרמטכ”ל עוד שנים רבות אחר-כך.
בדרך לניו-יורק. הרמטכ”ל יגאל ידין בלינקולן קוסמופוליטן, 1951 צילום: הארכיון הציוני
המטוס מחמם מנועים. לפני הג’יפ, רכבו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. צילום: הארכיון הציוני
קשה לקבוע כיום האם הקוסמופוליטן הרמטכ”לית הוענקה למשרד הבטחון במתנה, אך הראיות הנסיבתיות תומכות בסברה זו. ניתן להניח שצה”ל העני של 1949 לא מיהר לרכוש לרמטכ”ל רכב יקר כל-כך, שמחירו כפליים וחצי מזה של פורד V8 ארבע דלתות, ששימשה אף היא כרכב שרד בשירות המדינה. תעיד על כך גם רכישת האולדסמוביל שהחליפה אותה, רכב צנוע בהרבה. הלינקולן לא יובאה לישראל באופן סדיר, וב- 1959 היו רשומות כאן רק שתי לינקולן 1949 עם רישוי אזרחי. אחת מהן, קוסמופוליטן אפורה שיוצרה בתחילת 1949, עברה לאזרחות רק באוגוסט 1959, וקיבלה את מספר הרישוי 26-383, בתל-אביב. האם היתה זו צ- 500?
