בחצר נציבות הכבאות בראשון לציון שוכן לו, בינות למאגירוסים עתיקים, רכב כיבוי ישן לא פחות. זהו “קומנדקאר”, דודג’ פאואר וואגון עם מרכב יעודי לכיבוי. הקומנדקר מוכר היטב לכל מי ששירת בצה”ל בשנות השישים והשבעים: ואריאציה לרכב ששימש את צבא ארה”ב במלחמת העולם השנייה, ונבנה במאות אלפיו. מבט נוסף מגלה תמונה מעניינת יותר.
נ”נ ומאגירוס בראשון לציון
נתחיל בהתחלה. הקומנדקאר, דודג’ פאואר ואגון בשמו האזרחי, שירת בצה”ל מימי בראשית. בשנות החמישים רכש משרד הבטחון כלי-רכב אמריקאיים ממלחמת העולם, וכך הגיעו לכאן נ”נ (נושאת נשק, כתרגום של המינוח האמריקאי, Weapon Carrier ) משומשים, לאו דווקא במצב טוב. הקניות בוצעו מסוחרים בעודפי ציוד, באנגליה ובצרפת. החל בשנת 1956 התבצע גם רכש של רכב חדש. המכרז הראשון כלל 300 יחידות והסד”כ ב- 1958 מנה למעלה מאלפיים יחידות, רובן כאמור מדגמי 1942-1945. ב- 1958 מאשר משרד הבטחון הצטיידות נחוצה במשאיות יחידתיות חדשות: אלף משאיות מתוצרת קרייסלר (דודג’ די-400), שנעשה מאמץ מיוחד להרכיבן בישראל, בבתי המלאכה (במ”ב) הצבאיים. גם ההזמנה הבאה של הדי-400 לצה”ל הורכבה בבמ”ב והיה זה אך טבעי שפנחס ספיר, שהחזיק ב- 1964 בתיקי האוצר והמסחר והתעשייה גם יחד, יבקש למסד את כל אלה. כהרגלו, זימן ספיר לביתו בכפר-סבא את ג’ו בוקסנבאום, יבואן קרייסלר, וביקש ממנו לבדוק אפשרות להקים מפעל הרכבה מקומי, “שישרת את צרכי צה”ל וכן ירכיב משאיות קלות”. האתר שנבחר בסוף אותה שנה עבור המפעל נתן מענה אידיאלי: הוא נמצא בעיירת העולים נצרת עלית, בשטח שיועד קודם לכן להקמת במ”ב נוסף. האישורים הממשלתיים ניתנו ללא דיחוי ובקיץ 1965 כבר עלו הדחפורים על הקרקע.
באוקטובר 1966 החלה הרכבת משאיות דודג’ במפעל החדש, תעשיות רכב בע”מ. משרד הבטחון היה הלקוח הראשון. ב- 7 דצמבר 1966 נחנך המפעל במעמד ראש הממשלה לוי אשכול, כשקומנדקאר צה”לי ירד בחגיגיות מקו ההרכבה לפני במת המכובדים.
ינון עזרוני, מנכ”ל תעשיות רכב, מארח את רה”מ לוי אשכול בעת חנוכת המפעל, דצמבר 1966. צילום: לע”מ
הפאואר ואגון הפך עד מהרה לעמוד השדרה של דודג’ משאיות בישראל וזכה לגרסאות רבות, לפי אפיון המשתמשים: 24 וולט, סיור, עם כננת, ממוגן, דיזל, אוגנדה ואמבולנס. עד סוף 1973 יוצרו 3,575 יחידות, מהן 209 לייצוא. צה”ל רכש כ- 3,000 יחידות כאלו, רובן בשנים 1968-1971. הקומנדקאר עודכן בסוף 1971 והפך ל- M-325, לאחר שקרייסלר סיימה את ייצור הדגם ותעשיות רכב נאלצה לפתח מחליף עם מרכב מקומי – וקווים רבועים שנגזרו מאמצעי הייצור.
קומנדקאר בנצרת עלית, דצמבר 1967
כבאית לא היתה אחת הגרסאות הנפוצות של הנ”נ הישראלי. בשנת 1970 יוצרו 879 נ”נ ומתוכן סופקו לשוק האזרחי 65 יחידות, חלקן למשמר הגבול ולפחות 36 מהן ל”התיישבות העובדת” – מושבים וקיבוצים. באוקטובר הורכבו 17 נושאות נשק אזרחיות, ואחת מהן – לא יותר ככל הנראה – נבנתה ככבאית.
שירותי הכיבוי כבר הצטיידו קודם לכן בקומנדקארים ישראליים ספורים לשירותה: רכב אחד ב- 1969 ונוסף בתחילת 1970. נראה שלקומנדקאר שסיים את חייו הפעילים במגרש הנציבות בראשון יש עבר מעניין במיוחד.
מרכיבים WM-300, אוגוסט 1967
מימין לשמאל: לחקלאי, לכבאי ולחייל. היצע הנ”נ לשוק המקומי, אפריל 1969
סריקת רישומי היצור של תעשיות רכב משנת 1970 אינה מגלה את נ”נ מס’ 6407, הכבאית בה מדובר. מבט מדוקדק יותר מעלה כי כל סדרת הנ”נ שבין 6405 ל- 6412 הורכבה כאמבולנס צה”לי במהלך אוקטובר 1970, למעט הכבאית שלנו, כמובן. מתחת לשכבת הצבע האדום שלו ניתן להבחין בנ”נ הכיבוי בשכבת צבע מוקדמת יותר, חאקי צבאי אוריגינל. אפשר היה להניח כי המדובר בנ”נ צבאי לשעבר, אלא שמועד הרישוי שלו – 16 בנובמבר 1970 – אינו משאיר פתח לטעות. הכבאית הזו לא נמכרה למשרד הבטחון.
מספר היצור של תעשיות רכב מופיע בשורה השניה: B06407
הרכבת אמבולנס על שלדות WM-300 לצה”ל, 1971
במסמכי היצור של תעשיות רכב אין זכר לנ”נ 6407, שיועד כנראה לאמבולנס מס’ 32
בהיעדרם של מסמכים נוספים אפשר רק לנחש לאן נעלם נ”נ 6407. מרכב הנ”נ יועד תחילה לאמבולנס צבאי, ואף נצבע בצבע זה. אלא שלפני התקנת מרכב האמבולנס (שנמשכה כשלעצמה זמן רב יחסית: למעלה מחודש) הוחלט כנראה לבנות אב-טיפוס, “דגם” בלשון תעשיות רכב, שישמש כרכב כיבוי יעודי. המרכב הצבוע הועבר למחלקת הדיגום, הורכב ככבאית ונמסר ליחידת כיבוי צפונית. לפי נתוני רכש הכבאיות מבוססות-הנ”נ בשנים הבאות, זו לא היתה הצלחה גדולה במיוחד.
תודה רבה רבה על מאמר מעניין ביותר !!!
אביתר.