כניסת הבריטים לארץ-ישראל סימנה את תחילתה של התחבורה הממונעת כאן. כמו במרבית העולם לפני 95 שנים, אפילו משאיות לא היו בנמצא. מלחמת העולם הביאה אלינו לראשונה שימוש משמעותי בכלי-רכב בצבאות הלוחמים. הפרסום החיובי והרחב לו זכתה הפורד מודל T, שהיתה המשאית הקלה הפופולארית בצבא הבריטי, דחף סוחרים מקומיים להתחיל ביבוא כלי-רכב מאמריקה. במפקד הראשון של כלי הרכב בארץ-ישראל, בסוף 1923, נמנו כאן 33 משאיות ומסחריות, 51 “פרייווט”, 73 אוטובוסים ו-79 אופנועים. במהלך 1924 צמח המספר הכולל של כלי-רכב שנעו בדרכי הארץ פי שישה: הגידול השנתי הגבוה ביותר מאז ומעולם.
שיטת המספור הארץ-ישראלית הופעלה גם בעיראק. כאן משאית ממחוז מוסול (ספריית הקונגרס)
המחוקק הבריטי לא חיכה ליבואני הרכב החלוציים כדי להסדיר את התנועה. המקור ההיסטורי של תקנות התעבורה של ימינו פורסם בסוף 1921, בשם “הוראות ע”פ פקודת ההובלה בדרכים”. קובץ התקנות הקצר כלל שלל הוראות רלוונטיות, דוגמת תאורת עגלות הרתומות לבהמות. סעיף 16 להוראות התייחס למספרי הרישוי, והוא נוסח בעברית ברורה:
“כל מכונית צריכה לשאת שתי טבלאות שעליהן יהיה רשום מספרן והאותות המסומנים על גבי הרשיון. גדל המספרים והאותיות צריך להיות 4 אינטש, הטבלאות צריכות להתלות אחת לפנים ואחת מאחור במקום שיקבעו מחלקת העבודות הצבוריות ומפקד המשטרה, ובאופן שתראנה בברור. האותיות והמספרים צריכים להיות כתובים באנגלית ובערבית או עברית, האותיות האנגליות צריכות להיות מרובעות”.
את הטבלאות, וגם את הרשיון, ניתן היה לקבל ממפקד משטרת המחוז.
ירושלים 1. הנציב העליון צ’נסלור חונך את מסילת ת”א-חיפה, 1929 (הרווארד, צבי אורון)
שיטת המספור החדשה (והראשונה: לא היתה אחרת קודם לכן) הוכנסה לשימוש בתחילת 1922. המחוזות לעניין הרישוי כללו את ירושלים (JM), יפו (JA), חיפה (HA), שכם-שומרון (SM) ועזה (GZ). שיטה דומה הונהגה גם ביתר אזורי המנדט הבריטי במזרח התיכון, ולפיה הֵחלה ההקצאה מ-1 בכל מחוז והתקדמה הלאה בסדר רץ. כאן הסתבכו העניינים. כאמור, דרשו הבריטים סימון דו-לשוני: באנגלית כמובן, וכן בעברית או בערבית. שנית, לא רק האותיות תורגמו, גם המספרים. בעברית נעשה שימוש בגימטריה וכך הפך JA523 ל-יפו תקכג, ולעיתים ל-יפו נ’כג (לא באותה המכונית, יש לקוות). התוצאה היתה לעיתים תכופות בלתי-קריאה, והיא יצרה כמעט תמיד לוחיות גדולות ומגושמות. ביפו, ואח”כ גם בירושלים ובחיפה, חצה בראשית שנות ה-30 הספרור הרץ את קו האלף והמקום בלוחית נגמר. היה צורך בשינוי.
לא מובן בעליל. ירושלים א’קכג או 1123 (הרווארד, אורון)
במשאית מאוחרת-יחסית זו בוטל לחלוטין השימוש באותיות העבריות לציון המספר הרץ, לטובת בהירות מתבקשת במספר (הרווארד)
מספר הרישוי היפואי המתועד המאוחר ביותר – 1406 או א’תו (הרווארד)
המכביה הראשונה, תל-אביב, מרץ 1932. מספר בעברית ממחוז שכם דווקא – שומרון 120 (הרווארד, אורון)
וכזה אכן הגיע. במאי 1931 פורסמו תקנות התעבורה המעודכנות, ולפיהן יסומנו מעתה כלי הרכב הממונעים באות M בלבד. אות זו סימלה, מן הסתם, את המילה “מנדט”. שיטת הסימון החדשה נכנסה לתוקף בראשית 1933, אז הגיע מספר כלי-הרכב הממונעים ל-3,627 יחידות. המספרים הקודמים בוטלו, וההקצאה היתה מעתה כלל-ארצית.
אותו השלט בשינוי הגברת: ממשלת המנדט עשתה שימוש חוזר במספרי הרישוי. כאן מנדט 2, תחילה על אוסטין 1933, ואח”כ על לינקולן 1939 (הרווארד)
המספרים כללו אותיות באנגלית בלבד, ומספר בן ספרה אחת עד ארבע ספרות, ונחלקו לשני טיפוסים עיקריים – M2345 או M234A. בטיפוס השני היתה ה-A האות הסודרת, כך שלאחר M999A הגיע המספר M1B. בשתי אותיות בלבד (IO) לא נעשה שימוש בשל הדמיון הצורני לספרות 0 ו-1, ועם זאת היה כעת בידי שלטונות המנדט מאגר מספרים גדול למדי, 33,975 לשימוש בו-זמני. גדול מספיק כדי להביא את הסדרה עד ל-M449Z (לפחות, זהו המספר המתועד הגבוה ביותר) לקראת סיום המנדט. הלוחיות לרכב ציבורי (אוטובוס, מונית), וכן למשטרת המנדט כללו אותיות לבנות על רקע כהה. שאר כלי הרכב התהדרו באותיות שחורות על רקע לבן. ההקצאה לרכב הציבורי ולפרטי היתה משותפת, שלא כמו בראשית שנות ה-50.
מפגש בצמרת. הנציב העליון סר ארת’ור ווקופ ודוד בן גוריון (בגבו לתמונה) בטקס ברחובות. לאוסטין 20 של בן גוריון ניתן מספר מיוחד – מנדט 1A. לעומתה, הסאנבים של הנציב התהדרה בכתר הבריטי ותו לא (הרווארד, אורון)
בהיעדרו של מאגר נתונים מסודר שניתן להישען עליו, הנסיון לפענח את ההקצאה כולל מטבע הדברים סימני שאלה רבים. לגבי עניין אחד אין ספק. בדומה ללא מעט ירושות אחרות משלטון המנדט, נראה שהקצאת שנת 1933 (שהיתה בתוקף עד לסוף 1948) הטביעה את חותמה על הרשויות הישראליות עמוק לתוך שנות השמונים. הנה כמה דוגמאות לכך:
הקצאות-משנה לגופים ממשלתיים (הכוונה לסדרות נפרדות למשרד הדואר, למשטרה, ולמשרדי ממשלה בכלל). בישראל נשמרה הקצאה עצמאית לצבא ולמשטרה עד היום. ההקצאה הנפרדת לדואר ולמשרדי הממשלה התפוגגה במהלך שנות ה-80 וה-90.
סדרות נפרדות לפי סוג הרכב: פרטי, ציבורי, אמבולנס, אופנוע. בשימוש בישראל (אם כי לא ברציפות) עד 1979.
ההקצאה לא היתה רציפה. גם כמתבקש מהמאפיינים שנסקרו לעיל, המספר 6500 לא הוקצה בהכרח לאחר 6400. יתרה מזאת, נראה כי השימוש בסדרות-משנה (כנראה גם גיאוגרפיות) יצר מצב שבו מספרי הרישוי לא נוצלו במלואם.
מספר רישוי המשמש כמה כלי-רכב בזה אחרי זה. מוכר ברכבי ממשלת המנדט, ככל הנראה גם ברכב ציבורי (אוטובוס, אמבולנס) ויתכן שגם במקרים נדירים נוספים, שלא ניתן להצביע על המאפיין המשותף שלהם. בישראל נעשה שימוש במספרים קבועים למונית (שלא השתנו עם החלפת הרכב) בין השנים 1958-1987.
סדרות אזוריות. נראה שההקצאה בוצעה עדיין במשרדי המשטרה המחוזיים, נוהל שהועתק גם למדינה העברית (אם כי הועבר בסוף 1948 מהמשטרה למשרד התחבורה). ניתן למצוא לכך ראיות מועטות בלבד, חלקן מסקנתיות, בנתונים החלקיים.
אבנים בלב ירושלים. האולדסמוביל 1935 של השגריר הצ’כי קיבלה מספר סטנדרטי (הרווארד, אורון)
אחרון חביב. מנדט Z449, מספר הרישוי המנדטורי המתועד הגבוה ביותר
גם לאחר 1933 נעו בארץ כלי-רכב עם מספרי רישוי מהקצאות אחרות. הבולטים שבהם היו רכבי הצבא, שקיבלו כצפוי מספר רישוי שהוקצה ע”י משרד המלחמה בלונדון. גם רכב של חיל-הספר העבר-ירדני (Transjordan Frontier Force) קיבל הקצאה משלו. לאלו יש להוסיף את מספרי הסחר (Test plates, “רכב במבחן”), שכללו תחילה את המילה TEST בלבד אך עד מהרה זכו משום מה להקצאה נפתלת משל עצמם. המספרים הדיפלומטיים (למעט האו”ם) נכללו בהקצאה הכללית, בתוספת האותיות CC או CD בשמאל הלוחית.
Leave a Reply