ראלי בחול המועד

המטרה של “מסע המטרה הארצי” 1965, או בשמו הלועזי היומרני לא-פחות, Israel Automobile Rally 1965, היתה פשוטה וברורה. קלרה נחמיאס, הרוח החיה מאחורי “מועדון מכוניות וסיירות בישראל” (ממס”י), שכיהנה כמזכירה הכללית שלו, הגדירה אותה בצורה קולעת ערב פתיחת המסע, שיצא לדרכו ביום ג’ של חול המועד פסח, אפריל 1965. ממס”י מנתה אז למעלה מעשרת אלפים חברים, ובחודש מאי עמדה להכריז על מבצע גיוס של חברים חדשים. המארגנים קיוו להגדיל את מספר החברים במועדון ב- 25 אחוזים, כך לפחות טענו.

המסע, השביעי במספר מסוגו, מומן ע”י ממס”י וסונול ולא היה אם כן יותר מאשר קמפיין מתוקשר היטב של גורמים מסחריים. אבל בישראל של אז, הוא זכה לחסות ממלכתית בדמותו של שר המשטרה, בכור שטרית, שהזניק את המכוניות בדגל הראלי, ולכיסוי תקשורתי נרחב. כצפוי, הראלי עצמו היה מפרך קצת פחות מזה של מונטה קרלו. המסע, דיווחה ההודעה לעיתונות, יימשך יומיים במסלול של 700 ק”מ, והמשתתפים בו “ייבחנו בכושר שליטה על הרכב, מהירות נסיעה והתמצאות בדרכים. המסלול סודי ורק בעת המסע עצמו יתגלו למשתתפים פרטים על קטעי הדרך השונים”. העיקר ההשתתפות, כמובן, ובכל זאת הבטיחו ממס”י וסונול פרסים כספיים לארבעה זוכים, בסכומים של 500 עד 100 ל”י.

המסע נפתח ב- 20 באפריל 1965 בשבע בבוקר. אתר הכינוס היה מעניין – כיכר המדינה בתל-אביב. שר המשטרה בכבודו ובעצמו הוא שהזניק את 65 המכוניות המשתתפות לדרך. יום התחרות הראשון הסתיים באשקלון, ובמהלך שני ימי המסע הגיעו המכוניות לסדום ולהרי ירושלים. בתחנות הביקורת נמדדו המתחרים על שלל תרגילים בעלי שמות מעניינים, דוגמת “תלתן” ו”מינואט”. היעד הסופי היה שדה התעופה עין שמר, שם בוצעו ארבעה מבחנים נוספים, מהם שניים “חדשים לגמרי”.

49 שנים מאוחר יותר, מעורר המסע הזה עניין בשל מגוון המכוניות שהתחרו בו, 65 במספר. הצלם יעקב אגור (1911-1996), שהוגדר כצלם התיאטרון והמחול המרכזי בארץ בשנות השישים והשבעים, התלווה לרכב מס’ 5, פולקסוואגן 1500, והיטיב לתעד את המסע. מצילומיו עולה כי אוסף המכוניות שהתקבצו בבוקר חופשת הפסח בתל-אביב לא היה מקרי. נראה שלמסע יצאו כל אלו שהחשיבו את עצמם ואת מכוניתם לספורטיביים, ובכלל זה גם כמה משווקי מכוניות. על משתתפי המסע נמנו, כצפוי, לא מעט מכוניות סטנדרטיות למדי, לרוב בנות שנתיים או פחות: ארבע חיפושיות ושלוש קורטינות, זוג פז’ו 403 וזוג נוסף של 404, סימקה 1000 ואופל קאדט. אבל היו שם גם פנינים לרוב, בוודאי בנוף המוטורי החדגוני של אותם ימים. כל התמונות המובאות כאן צולמו ע”י יעקב אגור, אלא אם צוין אחרת.

נפתח ביצרנית המקומית הגאה – אוטוקרס חברה בע”מ. אוטוקרס השיקה את הכרמל 12 החדשה בבנייני האומה בירושלים ב- 5 באוקטובר 1964, מתוך תקווה שהצליחה לפצח את נוסחת הטעם של הקהל הישראלי. הכרמל הראשונה, מוצר שפותח באנגליה ע”י רילאיינט והוצג בישראל בתחילת 1963, היתה כשלון טכני מחפיר עם מכירות בהתאם. אוטוקרס הבינו ביחסי ציבור וצירפו למסע כרמל כחולה – אחת משלוש המכוניות שהוצגו לקהל בהשקה הירושלמית והשנייה מסוגה שירדה מקו ההרכבה בחיפה.

נציגה נוספת של אוטוקרס היתה סברה ספורט אדומה, בת פחות משנה. בתמונות ההזנקה מתל-אביב ניתן להבחין גם בסוסיתא סטיישן.

ליצרן הבריטי טרייומף, אז עדיין ללא קשר לאוטוקרס, היו לא פחות משש מכוניות במסע. ארבע הראלד, מהן שתיים פתוחות, וכן ספיטפייר תכולה ו- TR4, אולי בירוק מרוצים בריטי.

מכונית מס’ 10 היתה סאנבים ראפיר מ- 1960. גרסת קופה אלגנטית להילמן מינקס הנפוצה. בכבישי ישראל נעו 14 ראפיר בלבד.

עוד בבריטיות המעניינות ניתן למנות אוסטין ספרייט, כנראה אדומה ומ- 1962, של שגרירות קנדה.

סאאב השוודית, כבר אז מתחרה בולטת בתחרויות ראלי באירופה, יוצגה ע”י ארבע מכוניות. השוודית הקטנה היתה עולה חדשה. היבוא הרשמי החל שלוש שנים קודם לכן ע”י רכב סילון בע”מ, ומכירות משמעותיות נרשמו מנובמבר 1963 ואילך.

יצרנית קטנה נוספת מאירופה, אוטו אוניון, יוצגה ע”י זוג ד.ק.וו F12, אחת מהן חדשה לחלוטין, בתצורת קאבריו ועם מספר ארעי באותיות לבנות על לוח שחור, כך שהגיוני להניח שהשתתפה כנציגת היבואנית. עבור חברת אוטו-בול מרח’ אבן גבירול 61 בתל אביב, אלו היו פרפורי הגסיסה. בסתיו 1964 מכרה מרצדס בנץ את החברה החולה מאינגולשטאט לפולקסוואגן, וזו מיהרה לבצע שינויים מרחיקי לכת במדיניות. כ- 250 מכוניות אוטו אוניון יובאו לישראל בין אוקטובר 1961 ובפברואר 1966, האחרונות שבהן אף זכו לשם המותג החדש – אודי. יבואה של אודי לישראל חודש רק בנובמבר 1969, לאחר שמוזגה עם נ.ס.או, הרכש האחרון של פולקסוואגן. בשלב זה היבואנית היתה כבר מכוניות הדר, הנציגה המצליחה של נ.ס.או.

שלוש מכוניות איטלקיות השתתפו במסע 1965, ועל שתיים מהן ראוי להתעכב. הפיאט 500 מ- 1963 היתה כפי הנראה המכונית הקטנה ביותר בתחרות, מה שזיכה אותה בלא מעט חשיפה.

לעומתה, האלפא רומיאו ג’וליה ספרינט GT (מתן שמות מבדלים לא היה הצד החזק של אלפא באותן שנים) היתה ספורטיבית קטנה של ממש, אחת מחמש עם מרכב זהה שיובאו לישראל ע”י היבואן בשנים 1964-67, איטיש. היפהפיה פרי מכחולו של ג’ורג’טו ג’וג’ארו בן ה- 25 (שעבד אז עדיין עבור ברטונה) הושקה בפרנקפורט בספטמבר 1963. המנוע היה בנפח 1570 סמ”ק, עם גל זיזים עילי כפול והספק מירבי של 106 כ”ס. המהירות המירבית לפי קואטרורואוטה מדצמבר 1964: 182 קמ”ש. מכונית זו, בלבן ועם ריפוד בסקאי אדום, יוצרה באחד באוקטובר 1964, שבוע אח”כ יצאה לחיפה וב-16 בנובמבר נשאה כבר את מספר הרישוי התל-אביבי שלה. לצערנו, היא לא שרדה אחרי שנת 1981.

מגוון אמריקאיות השתתפו בתחרות, משברולט בת עשר ועד ללארק 1964. הבולטת שבהן היתה, ללא ספק, פורד מוסטאנג 1965 לבנה, החמישית מסוגה בישראל. המוסטאנג היתה גם אחת המכוניות החדשות במסע, שכן נרשמה לרישוי ב- 26 בחודש שקדם לו. ועוד פרט אחד – המוסטאנג הזו והטריומף TR4  הן ככל הנראה משתתפות המסע היחידות ששרדו עד היום.