זו אולי התמונה הטובה ביותר איתה ניתן לפתוח בלוג שעניינו תעשיית הרכב הישראלית. סוסיתא.
מגושמת, עשויה פיברגלאס, חיקוי דהוי ומוקטן למכוניות סטיישן בריטיות של תחילת שנות החמישים. הסוסיתא הזו מתמצתת היטב את סיפורה של התעשיה שעשתה את צעדיה הראשונים בישראל ב- 1950 והעסיקה אלפי עובדים 15 שנים אחר-כך. זהו סיפור על הנהגה שהחליטה לאטום את שוק הרכב ליבוא כדי להגן על המשק מפני בריחת מטבע זר, ובמקביל מכרה לעצמה שוב ושוב את האשליה כאילו מיסוי מפלה על יבוא קיטים מפורקים יבנה, לאט לאט ובהתמדה, תעשיה אמיתית. זה לא נסע לשום מקום. הסוסיתא, הסברה, הכרמל וכל שאר המכוניות והרכב המסחרי שהורכב כאן גוועו במקביל להתרסקותה של תעשית ההרכבה במדינות מערביות אחרות. הלחצים עשו את שלהם, המשק נפתח, ההטבות במיסוי נעלמו לאיטן ויצרני הקיטים חיפשו שווקים גדולים ומבטיחים יותר, ואם אפשר – רצוי גם כאלו שאינם חשופים לאיומי ועד החרם הערבי.
הסוסיתא, וגם הדופין והאסקורט, הלארק והקונטסה, ועוד רבות אחרות, היו חלק בלתי-נפרד מהרחוב הישראלי משך למעלה משלושים שנה. כצפוי, הן הפכו כבר מזמן לפיסות מתכת מחלידה ופיבר מתפורר. אבל אם המכוניות עצמן לא ישובו לרחובות, אפשר לנסות ולספר את הסיפור שלהן. בואו נתחיל –