נציג האגודה הפרבוסלאבית פאוול פלאטנוב פתח את דלת הפלדה הכבדה, ואחריה את דלת העץ העתיקה. למרות שמש הצהריים הקיצית, המוסך בנוי האבן היה קריר וחשוך לחלוטין. ממש מול הכניסה, מוארת עכשיו בפנסי הטלפון, חנתה לה מכונית כחולה, מאובקת, שהאוויר בצמיגיה התנדף לפני שנים. שברולט קורבייר ארבע דלתות, דגם 1961.
ב- 1882 הוקם בסנט פטרבורג הארגון המוכר כיום בשם “האגודה הצארית הפרבוסלאבית בפלשתינה”, ביוזמה פרטית ובעידוד הצאר, במטרה לחזק את הנצרות הפרבוסלאבית בארץ הקודש ואיתה את השפעת האימפריה הרוסית במזרח הקרוב. תוך מספר שנים הפך הארגון לנציגה בפועל של רוסיה בארצות המזרח הקרוב. עם התעצמותה המהירה רכשה האגודה מגרש ששטחו 36 דונם מחוץ ל”מגרש הרוסים” בירושלים, והקימה בו ב- 1889 מלון לצליינים רמי-מעלה, “מלון סרגיי הצארי”, על-שמו של נשיא האגודה, הדוכס סרגיי אלכסנדרוביץ’, בנו של הצאר. המלון היפהפה, בתכנונו של הארכטיקט ג’ורג’ פראנג’יה, כלל 25 דירות מפוארות שפנו לחצר פנימית, שהכניסה אליה נעשתה משער שנקבע ברח’ הלני המלכה 13 (בשמו הנוכחי). בחצר נבנו אורוות, מאגר מים, בתי מרחץ, מחסנים ומוסך. הבנייה בוצעה באבני גזית מסותתות והמלון נחשב בזמנו לאחד המבנים המרשימים בירושלים.
מלחמת העולם הראשונה הביאה את הקץ על הצליינות הרוסית לארץ הקודש ואיתה הסתיימה פעילותו של המלון. עם תום המלחמה שוכנו במתחם, שעבר בנייה משנית כדי להתאים לדרישותיה של ממשלת המנדט, משרדי מע”ץ ומחלקת הדרכונים הבריטיים. במקביל המשיכה האגודה הצארית הפלשתינית להחזיק בחלקו המזרחי של המבנה. עם קום המדינה הועבר המתחם לנאמן לרכוש הרוסי בארץ, וב- 1952 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי המתחם יעבור לניהולו של האפוטרופוס הכללי, מאחר והבעלות עליו היא של יורשי הצאר, ולא של ממשלת ברה”מ. למשרדים הבריטיים נכנסו כעת אנשי משרד החקלאות.
באוקטובר 1959 הציגה ג’נרל מוטורס את התשובה שלה למכוניות האירופאיות שהחלו לשטוף את כבישי אמריקה במאות אלפיהן, ובראשן הפולקסוואגן הקטנה. הקורבייר היתה אמנם קומפקטית, ודאי במונחים אמריקאיים, אך היתה גדולה בהרבה מהחיפושית. ממש כמו במכונית מוולפסבורג, המנוע היה אחורי, מקורר אוויר ובתצורת בוקסר. הנפח היה כפול מזה של החיפושית – 2.4 ליטרים – והמנוע כלל שישה צילינדרים. אלמנט מהפכני נוסף שבו התגאו אנשי הגנרל היה המתלה האחורי העצמאי, שאמור היה לשפר את נוחות הנסיעה.
הקורבייר הוצעה במגוון רב של גרסאות ודגמים, וההיצע הלך וגדל עם הזמן. הגרסה הפופולארית ביותר היתה מונזה קופה, בת שתי הדלתות, מה שעשוי להעיד על תיוגה של הקורבייר כמכונית לצעירים. יבוא הקורבייר לישראל החל בפברואר 1960, תחילה בגרסת ארבע דלתות בלבד. הכמויות היו זעומות: בשנות הדגם 1960 ו- 1961 יובאו לישראל כתריסר יחידות, במסוכם. הקצב הואט עוד יותר בהמשך, ורוב המכוניות יובאו באופן מקביל. ככל הידוע, לא שרדה אף לא קורבייר אחת בישראל.
ממש כמו מלון סרגיי, גם הקריירה של השברולט קורבייר נקטעה בפתאומיות. ב- 1965 פרסם ראלף ניידר את ספרו “לא בטוחה בשום מהירות” (unsafe at any speed), כתב תביעה נוקב כנגד יצרני הרכב האמריקאיים. בשמונת פרקי הספר טען ניידר שיצרני הרכב האמריקאיים התעלמו במודע מבעיות בטיחות חמורות במוצרים שמכרו, והעדיפו להשקיע את תקציבי הפיתוח בעדכונים קוסמטיים שאפשרו להם לגבות מחיר גבוה עבור חדשנות-כביכול. הספר חולל מהפכה בתחום בטיחות כלי-הרכב בארצות-הברית. הקורבן לעולה של ניידר היה השברולט קורבייר, לה הוקדש הפרק הראשון. ניידר שטח את סיפורה של גב’ רוז פייריני, שאיבדה את זרוע שמאל שלה כשהתהפכה עם הקורבייר שלה בסנטה ברברה, קליפורניה. הקורבייר היתה מכונית עם מנוע אחורי ומתלה אחורי נפרד, והניהוג בה היה שונה מאוד מזה של מכונית אמריקאית טיפוסית. ניידר קבע כי שברולט לא הדריכה את אנשי המכירות שלה, ואלו בתורם לא עדכנו את הלקוחות, כי ללחצי האוויר בצמיגיה של הקורבייר השפעה מכרעת על בטיחותה של המכונית. הם גם לא טרחו לכלול במפרט הסטנדרטי את אופציה מס’ 696, ששיפרה את המתלים ואיתם את בטיחות המכונית. שינויים במתלה האחורי נכללו במפרט של 1964, והמתלה כולו הוחלף בשנת הדגם הבאה. בעקבות פרסום ספרו של ניידר, לקורבייר זה כבר לא הועיל. בשנת הדגם 1965 יוצרו קרוב לרבע מיליון מכוניות כאלו. המספר צנח ל- 103 אלף בשנה הבאה, ול- 27 אלף בשנה שלאחר מכן. במאי 1969 הסתיים יצורה של הקורבייר. ג’נרל מוטורס לא שבה עוד לייצר מכונית עם מנוע אחורי.
גם אחרי החלטתו של בית המשפט ב- 1952, המשיכו נציגיה של האגודה הצארית (שסופחה כעת לאקדמיה הסובייטית למדעים) להחזיק באגף המזרחי של מתחם סרגיי. לפני 45 שנים ניתקה ברה”מ את קשריה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אנשי השגרירות וכן נציגיה של “האגודה” נצטוו ע”י משרד החוץ לעזוב את ירושלים תוך 24 שעות, ועברו למצרים. הרכב הצמוד של נציג האגודה בירושלים, מיכאיל קאלוגין, נותר במחסן הנעול, בחלקו הצפון-מזרחי של המתחם. “לשגרירות היו שלוש מכוניות”, אומר כיום נציג האגודה הנוכחי, פאוול פלאטנוב. “הקדילאק והביואיק נמכרו, אבל את השברולט כנראה לא הספיקו למכור, והיא נשארה כאן”.
למרות האבק והעדויות לוונדליזם שהיה מנת חלקה של הקורבייר במהלך 45 השנים האחרונות, המדובר בקפסולת זמן של ממש. מתחת למכסה תא המטען אפשר למצוא את הנחיות היצרן להחלפת הגלגל, וכל פריט במכונית הוא מקורי, כולל מצבר הדלקו העתיק. מד המרחק נעצר על 83 אלף ק”מ.
אפילו מספר הרישוי, CD23-002, קפא בזמן. 23 היתה הקידומת שניתנה ב- 1957 לשגרירות ברה”מ (ומשמשת כיום את שגרירות רוסיה), והסימון 002 מעיד על היותה המכונית השניה לה הוקצה מספר דיפלומטי של ברה”מ בישראל אחרי 1957. הקורבייר הזו, בצבע כחול יהלום 912, ובגרסת דה לוקס (700) ארבע דלתות, יוצרה במחצית מאי 1961 במפעל בווילוו ראן (Willow Run) שבמדינת מישיגן שבארה”ב, המפעל ההיסטורי שבו הורכבו מפציצי הליברייטור בעת מלחה”ע השניה. הקורבייר צויידה בחמש תוספות, ובהן רדיו, לוח מחוונים מרופד ומכשיר לחימום תא הנוסעים. המנוע פיתח 80 כ”ס ותיבת ההילוכים היתה ידנית. השוואה לנתוני מכוניות קורבייר שיובאו לכאן ישירות מצביעה על האפשרות הסבירה שהמכונית הזו יובאה לכאן ע”י האגודה באופן עצמאי, אחרי קיץ 1961.
ב- 1973 נכנסה למתחם החברה להגנת הטבע, ששיכנה בו את משרדי החברה בירושלים, לצידו של משרד החקלאות. כן מוקמו במתחם גם משרדים של המועצה לשימור אתרים. עם חידוש היחסים עם רוסיה עלתה מחדש שאלת הבעלות במתחם. ב- 2005 הבטיח רה”מ דאז אריאל שרון לנשיא רוסיה פוטין כי המתחם יוחזר לידיה של רוסיה. בתום מאבק ציבורי ומשפטי ממושך, ויתרה ישראל על אחזקתה במתחם. ביום רביעי השבוע, 22 באוגוסט, פינתה החברה להגנת הטבע את משרדיה במקום, הנמצא כעת בעיצומו של שיפוץ שאמור להחזיר לו חלק מתהילת העבר. הקורבייר מתוכננת להיות חלק מהתצוגה העתידית במתחם סרגיי.
תודה גדולה וברכת הצלחה לחברה להגנת הטבע, שאפשרה את הסיקור הזה.
Leave a Reply