1 מאי 1935, שעת צהריים ב”שכונת העובד” בתל-אביב. דליקה פרצה באחד הצריפים, והיא התפשטה במהירות גדולה לצריפים סמוכים. מכבי אש מתנדבים תל אביב, יחידת כיבוי האש שפעלה בת”א, יצאו למקום במהירות, אבל התקשו מאוד להשתלט על השריפה. היתה לכך סיבה טובה. לתחנה היו אז שתי כבאיות בדיוק, ששירתו איזור נרחב למדי, שכלל את רחובות, ראשון לציון, פתח-תקווה ורמת גן. אחת מהן יצאה קודם לכן לפתח-תקווה ואילו השניה נשענה על אספקת מים חיצונית. בשכונה הצפופה שבה פרצה השריפה, דיווח העיתון “דואר היום”, לא נמצאו מים בברזים. חודש לאחר מכן שודרג סד”כ הכבאיות ברכב נוסף, והפעם כזה שכלל מיכל מים בנפח 7000 ליטרים, מתוצרת מקומית. אבל האוכלוסייה גדלה ואיתה עלה גם מספר השריפות, שחייב תוספת משמעותית יותר לצי: רכב כיבוי יעודי.
הפתרון נמצא תוך מספר חודשים. בדצמבר 1935 דווחו מכבי אש מתנדבים על הזמנת “מכונה משוכללת עם מכשיר מיוחד לכיבוי אש”. הכבאית הוזמנה “מהפירמה האנגלית מרי ודר”, באמצעות החברה הארץ-ישראלית להנדסה. המכונה החדשה, כך נמסר, תגיע לארץ-ישראל תוך חודשיים.
החברה הא”י להנדסה הוקמה באפריל 1935, עם איחודן של שלוש חברות שעסקו בהפצת ציוד הנדסי וחשמלי, ממכשירי טלגרף ועד למקררים. בראשותה של החברה החדשה עמד המהנדס י’ ארשבסקי, ככל הנראה מאנשי המסחר החשובים בתל-אביב. כך למשל, שימש ארשבסקי כיו”ר הועדה המארגנת של המחלקה הבריטית ביריד המזרח בשנת 1936. ככל הידוע לא עסקה החברה ביבוא רכב, ומדיווחים בעיתוני התקופה ניתן להסיק כי יבוא הכבאית המודרנית נעשה באמצעות יצרן המרכב, חברת Merryweather מלונדון, ולא באמצעות יצרן השלדה, כמקובל כיום.
מריווד’ר (ובניו), חברה משפחתית שנוסדה בשנת 1692, עסקה ביצור ציוד לכיבוי החל במאה ה-19. במאה ה-20 החלה לבנות מרכבים על שלדות משאיות. השותף הבולט ביותר שלה בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה שעברה היה יצרן משאיות מגלזגו, סקוטלנד, בשם אלביון מוטורס. כמקובל גם כיום, לאלביון היו מספר שלדות שהותאמו להתקנת מרכב כבאית. המשאית סופקה למריווד’ר בתצורת שלדה ותא מנוע.
הכבאית החדשה, אלביון דגם 43 עם מנוע 65 כ”ס והמרכב החדיש ביותר של מריווד’ר – Greenwich Salamander בגרסתו המורכבת-לחלוטין, הגיעה לבסוף לתחנה בשדרות רוטשילד בראשית השנה הבאה. היא נחנכה ב”נשף חברים” ב- 3 מרץ 1936, בו השתתפו גם סגן ראש העיר ישראל רוקח וכן ידידי גדוד הכיבוי, שתרמו – כך נמסר – להקמת בניין חדש לכיבוי בתל-אביב. נראה שההשקה החגיגית נערכה במימון היבואן, שמימן גם את רכישת הכבאית החדשה. זה היה הכרחי: מחירה של הכבאית היה 1,400 לירות א”י, כמעט פי שלושה מתקציבו השנתי של הגדוד. הפרטים הטכניים היו מרשימים לאותם ימים: המהירות המרבית היתה 115 קמ”ש, ומשאבת המים של Hatfield סיפקה 300-400 גלון לדקה, בלחץ של 11 אטמוספרות. הפסגה הטכנולוגית היתה גנראטור קצף מתוצרת מריווד’ר, בשם Xaust-Suds, שהפיק 1,000 גלון קצף מגלון אחד של תמיסה, תוך שימוש בפחמן דו-חמצני שנפלט ממנוע הבנזין של הכבאית. סגן ראש העיר ציין בסיפוק את העובדה שהכבאית נרכשה מספק בריטי, דוגמה נוספת לרצונה של ארץ-ישראל, לדבריו, לרכוש תוצרת בריטית.
סדרת ההופעות של הכבאית, שכונתה “מאירה” לכבודו של ראש העיר מאיר דיזנגוף (שנפטר בספטמבר אותה שנה), המשיכה גם בחודש הבא. באפריל נפתח בנמל תל-אביב יריד המזרח 1936, והמאירה – עדיין עם שלט “במבחן”, הופיעה במלוא הדרה ולצידה ראש גורר חדש למיכלית כיבוי, מתוצרת FWD.
הפופולאריות הרבה יחסית של כבאיות האלביון-מריווד’ר, וכמובן אופי השימוש, הביאו לכך ששתיים או שלוש כאלו השתמרו באנגליה עד ימינו. בישראל היתה הסלמנדרה הבריטית יחידה בסוגה, והעובדה שנשמרה עד ימינו, אחרי עשרות שנים של פעילות, מפתיעה ומשמחת. ה”מאירה” שוכנת כיום בתחנת הכיבוי של תל-אביב, מרחק מאות מטרים מהמקום בו הוצגה לראשונה לעיני התל-אביבים, באפריל 1936.
Leave a Reply