מכונית לכובע של שגריר

לראש הטקס במשרד החוץ, מיכאל סימון, היתה בעיה כפולה. השנה היתה 1954, ולרשותו של נשיא המדינה יצחק בן-צבי עמד צי של שלוש מכוניות. שתיים מהן שימשו את הנשיא, וסימון מנה את מגרעותיהן במכתב למזכיר הממשלה זאב שרף, המופיע במסמכים שפירסם לאחרונה ארכיון המדינה: “האחת שימשה קודם כמונית והתחילה את הקריירה שלה בשירות הנשיא בקלקול במרכזה של ירושלים ביום השבעתו, דבר שאילץ אותו להמשיך בדרכו רגלי. היא מבלה את רוב זמנה בתיקונים וגם חיצוניותה וסידוריה הפנימיים אינם מעוררים את הרושם שזוהי מכונית נשיא המדינה.” המכונית השניה נבנתה במיוחד לנשיא המדינה. זו היתה “קייזר הנשיא”, גרסה מהודרת לקייזר האלגנטית שהורכבה ב”קייזר פרייזר לישראל” החל משנת 1951. גם ממנה לא שבע סימון נחת: “מכונית בלתי נוחה ביותר. נמוכה עד כדי כך שקשה לשבת בה לאיש החובש כובע, וצרה עד כדי כך שאי אפשר לפשוט בה את הרגליים”.

קרייסלר 1949. התחילה את הקריירה שלה בקלקול במרכז ירושלים (אולפני הרצליה/ארכיון הסרטים הישראלי).

קייזר הנשיא 1954. החלון האחורי הפך נשיאותי יותר, המכונית נשארה צרה ונמוכה (אולפני הרצליה/ארכיון הסרטים הישראלי)
הנשיא בן-צבי לצד הקייזר שלו, 1959 (אולפני הרצליה/ארכיון הסרטים הישראלי)

מה לראש הטקס ולמכוניות הנשיא? התשובה היא השגרירים החדשים. לפי כללי הטקס עומדת מכונית הנשיא המארח לרשותו של השגריר המגיש לו את כתב האמנה, בנסיעה מבית השגריר לבית הנשיא ובחזרה. “בטקסים האחרונים”, מוסיף סימון, “נאלצנו לבקש את ראש הממשלה להעמיד לרשותנו את מכוניתו הוא. מובן מאליו שלא נוכל להמשיך בשיטה זו לאורך ימים”.

הבעיה השניה היתה פרסונלית: הנשיא בן-צבי היה איש צנוע שסירב להכביר הוצאות על אוצר המדינה. “הנשיא בענוונותו”, כותב סימון, “מסתפק לנסיעותיו במכונית קייזר, אבל היא אינה באה בחשבון כלל ועיקר למטרת קבלת שגרירים וצירים זרים”. בהמשך מפורט גם הפתרון המוצע. סימון מספר ששוחח עם ראש הממשלה (בעת כתיבת המכתב בנובמבר 1954 – משה שרת) “ובהסכמתו אני מציע לרכוש מכונית אחת, מתאימה לתפקיד זה וגם לטקסים אחרים המחייבים הופעה חגיגית של הנשיא, כגון יום העצמאות…דיברתי על עניין זה ארוכות עם מר ארזי (שלמה ארזי, אז יו”ר ועדת הרכב הממשלתית – י”ש) והוא מוכן לעזור בבחירת מכונית מתאימה”.

שגריר בלגיה (והכובע!) בכניסה לבית הנשיא, נובמבר 1955. הקייזר לא התאימה (אולפני הרצליה/ארכיון הסרטים הישראלי)

חצי שנה אחר כך, בה’ באייר תשט”ו, 27 באפריל 1955, נחוג ברוב עם יום העצמאות השביעי. החגיגות הרשמיות כללו שלושה מצעדים צבאיים בהם צפו כ-150 אלף איש – בבאר שבע, בעפולה ובתל אביב. המצעד התל-אביבי, האירוע המרכזי של יום העצמאות, הסתיים בטקס רשמי באצטדיון רמת גן, בנוכחות ראשי המדינה. המצעדים סוקרו למחרת בהרחבה בעתונות היומית. כתב “הארץ” תיאר כך את הגעתו של נשיא המדינה לטקס: “המסדר רב-הרושם ניצב דום עם הכניסה המלכותית של נשיא המדינה. פרשים רכבו לפניו ואחריו והאצטדיון דמה לקערה גדולה שהיא צרה מלהכיל את כל הרבבות ואת התרוממות רוחם. עצמאות ישראל התגלמה בדמות החביבה האומרת כבוד שיצאה מן המכונית ועלתה על הבמה. כל הקהל הרב קם על רגליו באורח ספונטני”.

הנשיא מגיע לטקס יום העצמאות השביעי בביואיק דיינפלואו 1949 מושאלת (אילן ברונר, לע”מ)

אבל המכונית…המכונית היתה בעייתית. אחד מעיתוני הערב (כנראה ידיעות אחרונות) מיהר לדווח לקוראיו כי הביואיק הפתוחה והבהירה שבה הגיע הנשיא הושאלה לו ע”י תורמת נדיבה. כחלופה, הוסיף העיתון, ניתנה לתורמת “קייזר הנשיא”, כדי שתוכל להגיע למצעד. יונה אטינגר, ראש משלחת הרכש של ישראל בניו יורק, שהה בחופשה בארץ, קרא את הידיעה והחליט לפעול. אטינגר פנה לנדבן יהודי והשיג את המכונית המתאימה. זו היתה קרייסלר ניו יורקר קונברטיבל חדשה. הניו יורקר הפתוחה ענתה היטב לדרישות. היצרן האמריקאי הציג כמה חודשים קודם לכן את דגמי שנת 1955 שלו: מודרניים ומקוריים בעיצובם החיצוני, “עיצוב מאה מיליון הדולאר”, כהגדרת קרייסלר שהתייחסה לעלות הפיתוח. הניו יורקר היתה קרייסלר יקרה ומהודרת, בוודאי בגרסתה הפתוחה. היא השתמשה במנוע שמונה צילינדרים בהספק דמיוני-אז של 250 כ”ס, צוידה בתיבת הילוכים אוטומטית בת שתי מהירויות והשתרעה על פני 556 ס”מ מלכותיים. היא לא היתה זולה. הקונברטיבל עלתה 3924 דולאר לפני תוספות כלשהן. פורד בסיסית מתוצרת ארה”ב, שנחשבה כאן למכונית שרד לכל דבר, עלתה פחות ממחצית הסכום הזה, כ-1750 דולאר. בשנת הדגם 1955 יוצרו כ-153 אלף מכוניות במותג קרייסלר. רק 943 מהן היו ניו יורקר קונברטיבל.

קרייסלר ניו יורקר קונברטיבל 1955. כמעט 4000 דולאר

בפני אטינגר עמדה כעת משוכת הנשיא. ב-6 ליולי פנה למנכ”ל משרד הבטחון, שמעון פרס. “אני יודע שהנשיא לא יסכים לקבל מתנה כזאת”, כתב. “מצד שני, המכונית ניתנה כמתנה לשימוש הנשיא. עוצה נא לי עצה, האפשר לשלוח את המכונית למשרד הבטחון לשימושו של הנשיא במצעדים וטקסים רשמיים אחרים. אני צריך להיות משוכנע שאיש מלבד הנשיא לא ישתמש במכונית, כי היא ניתנה אך ורק למטרה זו”.

אטינגר צדק. ב-31 ביולי השיב לפרס מנהל לשכת הנשיא, דוד ברטוב: “הואילו נא להעביר למר אטינגר את תודתו של נשיא המדינה, אולם כבוד הנשיא מצטער כי לא יוכל לקבל את המכונית המוצעת”. הסיבה לסירוב היתה מורכבת מהצפוי: “השימוש במכונית מתוצרת חוץ נוגד את השקפותיו של כבוד הנשיא בעניין זה, ולדעתו מספקת המכונית העומדת לרשותו את דרישותיו”.

בינתיים החלו גלגלי הניו יורקר האפורה לנוע לירושלים. למחרת דיווח יו”ר ועדת הרכב ארזי ללשכת הנשיא כי מסר לנשיא הודעה בע”פ, לפיה המכונית נארזה ותישלח ארצה בימים הקרובים באניה “יהודה”. ארזי מפרט את נהלי השימוש במכונית, שתיועד “אך ורק לטקסים ולהופעות רשמיות של נשיא המדינה, ותהיה שמורה במוסך שלכם כל תקופה אחרת. את סדרי השימוש במכונית יקבע ראש הטקס של הנשיא. במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל ייקבע השימוש ע”י ועדת הטקסים הממשלתית”.

לטקסים רשמיים בלבד. הזוג בן-צבי ממריא לחו”ל, יולי 1958 (משה פרידן, לע”מ)

הנשיא עמד בסירובו. ארבעה ימים מאוחר יותר ענה ברטוב לארזי כי לנשיא אין כל התנגדות אם המכונית תישלח לממשלת ישראל לשימוש כראות עיניה, או למשרד הבטחון לשימושו, “אולם אז יש להודיע במפורש לתורם, כי נשיא המדינה אינו מקבל את המכונית ואינו רוצה בה”. התורם האמריקאי היה בנג’מין הריסון סוויג (1893-1980), משקיע נדל”ן ונדבן יהודי פעיל. בשנות ה-40 רכש את מלון פיירמונט בסן פרנסיסקו, ושם התגורר. כתיבת מכתב תודה בנוסח שעליו הורה הנשיא לא היתה משימה פשוטה.

בנג’מין סוויג

ראש הטקס סימון נחלץ לסייע, וגייס לעזרתו את הקונפדרציה של הלווציה – שוויץ. ב-21 באוגוסט 1955 דיווח לארזי כי הנשיא אינו מתנגד “לנוהג המקובל בהלווציה, שם משרד ממשלתי מתאים מחזיק מכונית שרד העומדת לרשות נשיא הקונפדרציה בשביל טקסים ממלכתיים”. הבעיה, כך נראה, נפתרה. ב-18 באוקטובר עדכן ארזי את אטינגר בניו-יורק כי המכונית הגיעה ארצה והוכנה לשימוש, ופירט את אופן השימוש המוסכם. כמה ימים מאוחר יותר, ב-27 באוקטובר, שלח ארזי מכתב תודה לסוויג: “הופעתו של נשיאנו האהוב בטקסים במכונית שהוענקה על-ידך תוסיף לחגיגות רוב זוהר וכבוד”.

במצעד העצמאות בירושלים, 1961 (ראובן מילון)
הקרייסלר, נשיא המדינה ונשיא גאבון מבה, יום העצמאות ה-14 (ולים ואן דר פול, הארכיון המלכותי ההולנדי)

עם הגעתה נרשמה הקרייסלר ברישוי התל-אביבי ת11111. זה היה רישום לצרכים מנהלתיים בלבד, מאחר ובציבור הופיעה כשנס הנשיא בחזיתה, וללא מספר רישוי כלשהו. במהלך שש השנים הבאות ליוותה הניו יורקר את הנשיא ואת השגרירים החדשים בשלל טקסים. ההופעה המצולמת האחרונה שלה תועדה בטקס יום העצמאות שנערך ב-9 במאי 1962, בו נכח גם נשיא גאבון. ב-1963 לא נכללה עוד בצי המכוניות הנשיאותי. מספר הרישוי העדכני של המכונית (28-736), נגרע במהלך שנות השישים. לימוזינת המצעדים הבאה, סיטרואן שחורה עם גג בד נפתח, הוכנסה לשימוש באפריל 1963, חמישה ימים לפני מותו של בן-צבי. הסיטרואן הופיעה לראשונה בטקס הכתרתו של הנשיא זלמן שז”ר, ב-21 במאי 1963.

הזוג הנשיאותי שז”ר ברחובות ירושלים, והסיטרואן DS19, כמובן (יהודה אייזנשטרק, ארכיון המדינה)