בישראל של שנות ה- 60, המיני-ואן הקומפקטי היה מכונית סטיישן, עם הרבה מקום למטען ואולי גם לילד מאחורי שורת המושבים השנייה. אלה שנתמזל מזלם נסעו בסטיישן עם חמש דלתות, של פורד או אופל למשל, ואחרים הסתפקו בגרסאות שלוש דלתות. שתי דלתות לפנים, ודלת אחת למטען. במרחק מדרגה אחת למטה ניצבו להן המסחריות הקטנות, שהיו למעשה אותן מכוניות סטיישן שלוש דלתות, עם לוחות מתכת צבועים במקום חלונות הצד האחוריים, וללא ספסל אחורי. המסחריות האלו, Panel Van באנגלית, לא היו אלא מקלט מס. הן הוגדרו כרכב מסחרי ונהנו ממיסוי מופחת. פער המחירים בין הסטיישן הרגילה לסטיישן-בלי-חלון-וספסל הגיע גם ל- 15% והצדיק כמובן את הרכישה המוזלת. ומאחר ולא אלמן ישראל, עד מהרה נקבע לו חלון הזזה קטן בתוך מסגרות המתכת הצדדיות, ספסל אחורי הותקן במקום שיועד לכך, ולכולם רווח.
טרייומף קוריר 1962. השלדה הנפרדת הקלה על התמרון
הנוסחה הזו לא נסתרה מעיניהם של ראשי החברה הישראלית למובילים, יבואני סטנדרט-טרייומף הבריטית מאז שנת 1934, שהחלו את פעילותם בארץ-ישראל בניסיון להרכיב כאן מכוניות סטנדרט, בשם סטנדרט כרמל. במחצית הראשונה של שנות ה- 60 היה דגם ההראלד עמוד השדרה של טרייומף בישראל. זו היתה משפחתית קטנה בעיצוב איטלקי של מיקלוטי ויומרות ספורטיביות, שהושקה באנגליה ב- 1959 והגיעה לישראל בכמויות משמעותיות החל מסוף 1960. טרייומף הציגה גרסה מסחרית להראלד סטיישן בפברואר 1962, בשם קוריר (Courier, “שליח”), וזו יוצאה אלינו תוך מספר חודשים. הקוריר הראשונה בישראל עברה רישוי בחיפה ביולי 1962.
פאר ויקר? ביחס למסחריות אחרות, ללא ספק
תצורת המסחרית הקלה היתה פופולארית מאוד אצלנו, אבל הרבה פחות מכך באירופה. למעט מקלטי מס דומים לשלנו בדנמרק והולנד, והשוק הבריטי חובב המסחריות, העדיפו האירופאים חסרי המעוף סטיישן שהיא סטיישן: עם חלונות ועם ספסל אחורי. מאחר והמדובר היה במכונית קטנה אך לא זולה במיוחד, הביקוש להראלד המסחרית היה נמוך מאוד. אחרי שנתיים וחצי וקצת למעלה מחמשת אלפים יחידות, הסתיים יצור הקוריר באנגליה. השינוי הזה לא התאים, כצפוי, ליבואן הישראלי, שרכש ב- 1964 מהיצרן בקובנטרי סך של 33 מסחריות קוריר – למעלה מעשירית מכלל היבוא שלו.
מסחרית דה לוקס. פרסומת מנובמבר 1965
באותן שנים ניהלה סטנדרט-טרייומף רשת עולמית של תריסר מפעלי הרכבה, שנפרסה מבלגיה ועד להודו וניו זילנד. העיקרון היה פשוט: יבוא ערכות להרכבה כדי להשיג חסכון במיסוי. בחלק מהמקרים כלל קו המוצרים של מפעלי טרייומף מחוץ לאנגליה גם מכוניות שעברו התאמות לטעם המקומי, וכאלו שיצורם באנגליה הסתיים זה מכבר. במאלטה, אי קטן מדרום לאיטליה, הרכיבה חברתMizzi Car Assembly החל מ- 1960 גרסאות שונות של הטרייומף הראלד, בעיר מארסה. MCA, חברה בבעלותה של משפחת מיצי המלטזית, המשיכה להרכיב את הקוריר מערכות שיובאו מאנגליה, גם אחרי קיץ 1964. עיון במסמכים של סטנדרט-טרייומף מאותה תקופה מעלה את השאלה האם הרכיבה MCA את הקוריר לישראל בלבד. כך או כך, בחודשים אוקטובר ונובמבר 1965 יוצרו במאלטה 54 יחידות עבור ישראל, רבע מסך היבוא של מכוניות טרייומף ארצה. המחיר (11950 ל”י) היה גבוה, אך כל המכוניות האלו נמסרו ללקוחות עד לסוף מרץ 1966, עדות לפוטנציאל המכירות של הקוריר בישראל.
לוחיות זיהוי לקוריר 66 מאלטזית
ביום שישי, 3 דצמבר 1965, חתמה סטנדרט-טרייומף על חוזה לרכישת חלק בבעלות על אוטוקרס, יצרנית הסוסיתא והכרמל. שבוע אחר-כך שלחה הנהלת החברה הבריטית מכתב המבטל את החוזה בינה ובין היבואן הישראלי הוותיק, החברה הישראלית למובילים, החל מ- 15 פברואר 1966. במהלך החודשיים שלאחר-מכן התלבטו בסטנדרט לגבי המשך היחסים עם המפיץ הישראלי. “מתן זכויות הפצה בלעדיות של מוצרי טרייומף לאוטוקרס יהיה משום הפרת חוזה מול המפיץ הקיים”, כתב ליו”ר סטנדרט מזכיר החברה והיועץ המשפטי שלה, א. אוורטון, והוסיף כי “יש לציין בפניו [של היבואן הקיים] כי אוטוקרס הסכימו למנותו כמפיץ הראשי שלהם למוצרי טרייומף המיובאים…בנוסף מוצע להם להפיץ את מוצרי אוטוקרס, אותם לא שיווקו בעבר”. כאן מגיע המזכיר לסוגיית הקוריר. “לכן, לא ניתן לטעון שהם סבלו מהפסד חומרי כלשהו, אם כי בהקשר זה יש להביא בחשבון את שאלת יבוא הקוריר ממאלטה”.
ב.מ.וו. ברקע. אולם התצוגה של טרייומף מוקם ב- 1965 מעברו השני של רח' בן אביגדור בת"א
“שאלת יבוא הקוריר” היתה ברורה לכל מי שהעיף מבט חטוף במערך המוצרים של אוטוקרס. בעוד שטרייומף הציעה, בדרך-כלל, מכוניות שפנו לקהל שונה מזה של אוטוקרס, עמדה הקוריר בתחרות מול הסוסיתא 12 מסחרית, מוצר מרכזי שהרכבתו בטירת הכרמל החלה באותם חודשים ממש. אוטוקרס, כך היה ברור גם לאנשי סטנדרט-טרייומף, לא רצתה להציב באולם התצוגה שלה מסחרית מתחרה ומיובאת, עם תדמית גבוהה בהרבה מזו של הסוסיתא, גם בהינתן שמחירה של הבריטית ממאלטה היה גבוה בלא פחות מ- 27 אחוזים.
אוורטון ראה את התמונה נכונה. ב- 1 בפברואר 1966 חתם צבי שפרלינג, בעליה של חברה ישראלית למובילים בחיפה על הסכמתו לביטולו של החוזה עם סטנדרט ולמינויו כמשווק סטנדרט-טרייומף ואוטוקרס בישראל. ברח’ המסגר 62 בתל-אביב פינתה הקוריר האלגנטית את מקומה לסוסיתא 12. שלושים שנה אחרי הניסיון הראשון שלו, חזר שפרלינג למכור מכוניות כרמל.
פורקת סחורה. הסוסיתא 12 דחקה את הקוריר מהשוק הישראלי