אנגליה, תחילת שנות החמישים. המלחמה הקרה ברקע ובאי הבריטי, למודי סבל מהאירועים הקשים שפקדו אותם בעשור הקודם, ציירו תרחיש קודר במיוחד לגבי התקפה גרעינית ממזרח. כדי להיערך לשריפות שעלולות היו לפרוץ לאחר פגיעה של כמה פצצות גרעיניות באדמת בריטניה, הוחלט להקים לתחייה את “שירותי העזר לכבאות”, ה- Auxiliary Fire Services, שהוקמו תחילה ערב מלחמת העולם השניה. שירותי העזר, כשמם כן הם, היו אמורים לסייע ליחידות הכיבוי הסדירות בהתמודדות עם שריפות הענק. כבאים במילואים, אם תרצו.
הציוד העיקרי שנרכש עבור שירותי העזר היה משאיות שנבנו על שלדה ששימשה באותה עת את צבא הוד מלכותה – בדפורד מסדרה S, המצויידת במנוע בנזין בנפח 4.9 ליטרים שהספקו 110 כ”ס. היקף הרכש היה מרשים: ב- 1953 נרכשו 1,300 משאיות, ועד 1956 הושלמה רכישתן של 1,900 משאיות נוספות, עם הנעה כפולה (בדפורד מסדרה R). המשאיות צוידו בתא נוסעים לשישה אנשי צוות, שבנייתו הופקדה בידי מיטב בוני המרכבים של האוטובוסים הבריטיים באותה תקופה – פארק רויאל, וויימן, פלקסטון ואחרים.
המשאיות הוגדרו כ”משאבה ניידת”. תפקידן העיקרי היה לשאוב ולהעביר מים ממקורות מרוחקים (נהרות ואגמים) לאתרי השריפה. הן צויידו במיכלים של 1,100 או 1,500 ליטרים, ובמשאבות חזקות. תפקידן המשני היה לשמש כמערכת לממסור מים, שבה מעלה המשאבה שבמשאיות את לחץ המים המועברים בין המשאיות.
הבדפורד נצבעו בירוק ברונזה כהה, לא ירוק צבאי חלילה, וזכו עד מהרה לכינוי “האלה הירוקה”, Green Goddess. כמות קטנה של משאיות נמסרה לצבא הבריטי, ונצבעה באדום. לפי מקור אחד נמסרו כ- 300 יחידות נוספות כתרומה בריטית למדינות זרות, ואילו משאיות אחרות נמכרו לייצוא. ב- 1968 פורקו שירותי העזר לכבאות והאלות הירוקות הועברו לשמש כציוד מילואים של הצבא, כשהן מחליפות מפעם לפעם את שירותי הכיבוי, בעיקר בעת שביתה. ב- 2004 החלה הממשלה הבריטית למכור את הציוד בן החמישים, שמצא את דרכו בד”כ למדינות באפריקה.
בישראל הצעירה התבסס ציוד הכיבוי הנייד על אוסף אקלקטי של משאיות אמריקאיות, שחלקן נרכשו במסגרת סיוע החוץ האמריקאי הראשון, שהוענק ב- 1949. בתחנה האזורית בהרצליה של “מכבי אש מתנדבים” ניתן היה למצוא דודג’ שנבנתה על שלדת משאית צבא בריטית מ- 1942, אליה הצטרפו בשנות השישים גם דודג’ פאואר וואגון (“קומנדקר”), דודג’ W-500 ומאגירוס-דויץ. תמונות של הציוד הזה, המשקף היטב את צי המשאיות המקומי באותה עת, מופיעות בעמוד הפייסבוק “ההיסטוריה של הכבאות בישראל”. על רקע זה בולטת אחת ממשאיות הכיבוי ההרצליניות, בדפורד שמספרה 54-705. ממבט ראשון היא נראית, נכון, כמו “אלה ירוקה”.
בדיקה של נתוני הרישוי ההיסטוריים אינה מגלה בדפורד נוספת מעין זו. אבל השאלה נשארת במקומה – האם המדובר באלה הירוקה? בירור שנערך בקבוצת יאהו! של “בעלי ואוהבי בדפורד סדרה R” מעלה כי זו בדפורד הנעה אחורית, מסדרה S. על כך מצביע גובהו (הנמוך) של המרכב ביחס לשלדה, וכן מבנה פנסי החזית (הכוללים מאותת מלבני). ככתוב לעיל, הציוד הראשוני שנרכש לטובת שירותי העזר לכיבוי התבסס על שלדה זו. אלא שלדברי המומחים מבריטניה, הכבאית הזו היא “רק” בדפורד S שעל שלדתה הותקן מרכב לכיבוי. שלא כמו ברכבי המכרז הממשלתי, לבדפורד הזו קו גג קדמי מעוגל, וכן מרכב אחורי מקומר. יתרה מזאת, ניתן אף לזהות את יצרן המרכב: חברת Fire Armour. כפי שאפשר לראות בתמונה המצורפת, פרסמה פייר ארמור מוצר זה במהלך 1955, אותה שנת הדגם של המשאית (האדומה) שהגיעה לישראל.
המדובר, אם כן, בבדפורד S עם שלדה לכיבוי וללא תא נהג (הסימון המלא: SHZ), ומרכב מדגם Firefly (“גחלילית”) של פייר ארמור. יש להניח כי היתה היחידה מסוגה בנוף הכבאות המקומי. התמונות המאוחרות ביותר של המשאית מתוארכות ל- 1969-70. נראה כי לא שרדה זמן רב אחר-כך.
תחנת הכיבוי הישנה של הרצליה שכנה ברחוב בר אילן, בין רח’ בן גוריון לרחוב רופין, ממש היכן שנמצא כביש הגישה לחניון בניין “לב העיר”.
בשנות ה 60 היתה משאית כיבוי בדפורד כזו גם בתחנת הכיבוי של הכבאים המתנדבים בעפולה. השתמשו מעט כמכונית כיבוי, אולי בגלל נפח מיכל מיים קטן, ולשריפות העדיפו עליה GMC משנות החמישים. אבל הבדפורד עם תא הנהג המרווח, היתה פופולרית כשנסעו לערים אחרות, למשל כדי לראות את מצעד צה”ל השנתי