זה היה מפגש פרה-היסטורי של מכוניות ישנות. בפברואר 1966 התקבצו להן שמונה “ענתיקות” למסע קידום מכירות לסרט חדש, קומדיה אמריקאית עתירת-תקציב בשם “המרוץ הגדול”. הסרט תיאר את סיפורו של מירוץ המכוניות ניו-יורק פאריס בשנת 1908, הזדמנות מצויינת לאסוף כמה מכוניות ישנות – פתוחות בדרך-כלל – לצאת איתן למסע קצר לתל-אביב, לצלם ולהפיץ במדיה שפנתה ישירות לצופי הסרטים של אותה התקופה – יומני גבע. הקרנת הבכורה נערכה בקולנוע פאר בתל אביב ב-26 בפברואר 1966, כך שהמכוניות צולמו כנראה מספר ימים קודם לכן. לצד ההיצע הצפוי – שתי מוריס 8 טורר ממחצית שנות ה-30, סטנדרט 8 טורר מ-1939, אופל קאדט ספיישל ומכוניות אירופאיות אחרות מאותה התקופה, בלטה רודסטר אחת – מוזנחת לא פחות מחברותיה אך מיוחדת מהן בהרבה.
עם חידוש יבוא המכוניות לארץ ישראל לאחר תום מלחמת העולם השניה, בקיץ 1945, נאסף כאן מגוון עצום של מותגי רכב פרטי ומסחרי. לא פחות מ-42 מותגים של רכב פרטי יובאו ארצה בשנים 1946 ו-1947, ולרובם היו נציגויות רשמיות. זה לא היה שוק חופשי ופתוח. רכב עד 8 כ”ס (הספק בריטי, לצרכי מיסוי, ללא קשר להספק המנוע בפועל) נדרש לרשיון יבוא “בלבד”. מכוניות גדולות יותר יובאו רק במידה ונכללו בהקצאת ועדת היבוא, שהתכנסה לעיתים מזומנות בראשות המפקח על התעבורה כדי לאשר מכסות יבוא. מסיבות מובנות, פנו מרבית המפיצים לציבור היהודי או לציבור הערבי, אך לא לשניהם יחד. לרוב מונה נציג אחד לכל יצרן, שמינה בתורו נציגות יהודית או ערבית, לפי הצורך.
עד לקטיעת היבוא בסוף 1947, עם פרוץ המלחמה, נרשמו בא”י כ-4,500 מכוניות שיובאו לראשונה ארצה, רובן חדשות. המותג המוביל היה פורד (מעל ל-900 יחידות), ואחריו סטנדרט (409 יחידות), פיאט (379), מוריס (322), אוסטין (244) והילמן (220). למספרים האלו יש להוסיף כ-1,500 מסחריות קלות, פלח שוק שבו שלטה פורד (510 יחידות) ללא מצרים.
המכונית ששימשה לקידום “המרוץ הגדול” לא נמנתה, כצפוי, על אף אחד מהמותגים הפופולאריים. זו היתה ארמסטרונג סידלי, מדגם הוריקן (Hurricane) עם מנוע שני ליטר בהספק 16 כ”ס למיסוי ו-70 כ”ס בפועל.
בתחילת אוגוסט 1946 הוקמה ביפו “החברה הערבית למסחר ברכב בע”מ”, ובשמה האנגלי – Arab Auto Motor Trading Company, ששימשה כסוכן למכוניות פיאט וארמסטרונג סידלי. לא עלה בידי למצוא מפיץ נוסף ליצרן הבריטי, ומכאן ההנחה שזה היה הסוכן הראשי. החברה, בבעלות ג’ורג’ מיכאל צאיג, ג’ורג’ עבד אלמליכ, רבאח עיסא ספיטאני, ג’מיל אלג’סיר, ירוונט דאראקג’יאן ואלכסנדר דבאס, כולם תושבי יפו, לא זכתה להצלחה יוצאת דופן במכירות ארמסטרונג. לפי נתוני הרישוי שפרסמה בשעתו ממשלת המנדט, נרשמו בתקופה יולי 1946-יוני 1947 תשע מכוניות מתוצרת זו. בסדר הגודל הנוכחי של שוק הרכב הישראלי, המדובר במכירות שנתיות של כ-400 יחידות. בהחלט יתכן שהחברה הערבית למסחר ברכב לא מכרה אפילו תשע ארמסטרונג. לשתיים מתוך תשע המכוניות האלו נמצאו פרטים נוספים, שעשויים להצביע על כך: האחת, גרסת סאלון של ההוריקאן המצולמת, נרכשה באפריל 1948 ע”י ממשלת המנדט והועברה לקפריסין. השניה, ארמסטרונג 1946 ללא פרטים נוספים, שימשה פקיד בריטי (שופט? אין לדעת) מבית המשפט המחוזי ביפו. מספר הרישוי של המכונית הזו (M43Z) מעיד על רישוי בסוף שנת 1947, כך שיתכן שהמכונית יובאה ישירות מאנגליה על-ידי בעליה.
ארסמסטרונג סידלי היתה יצרנית רכב בריטית ששורשיה בשנת 1902. בסוף שנות העשרים הקימה יחד עם וולטר ווילסון חברה ליצור תיבות הילוכים אוטומטית-למחצה עם “קדם-בורר”, בדיוק מהסוג בו נעשה מאוחר יותר שימוש נרחב במשאיות ובאוטובוסים של ליילנד. ארמסטרונג עסקה גם ביצור מנועים למטוסים ומטוסים, ובשנת 1935 נבלעה לתוך קונצרן תעופתי קיים, שנקרא מעתה “הוקר סידלי”. יצרנית המכוניות הפכה לחברת בת של הקונצרן החדש.
במאי 1945, שבוע לאחר כניעתה של גרמניה, היתה ארמסטרונג היצרנית הבריטית הראשונה להשיק דגם חדש: ארמסטרונג סידלי 16, בגרסאות ארבע דלתות (לנקסטר) ורודסטר (הוריקאן). שנה אחר כך נוספה גם גרסת קופה, בשם טייפון. למכונית כמעט ולא היה דבר במשותף עם הדגם שיוצר לפני המלחמה. למעט הסרן האחורי והמבנה הכללי של המנוע, הכל היה חדש. שלא במפתיע, המכונית צויידה כסטנדרט בתיבת “ווילסון”, אם כי תיבה ידנית סטנדרטית הוצעה כאופציה. על החידושים המכניים נמנו טרמוסטאט למערכת הקירור, מתלה קדמי נפרד, בלמים קדמיים בהפעלה הידראולית ומערכת פליטה משופרת. הפנסים הקדמיים נקבעו בכנפיים הקדמיות, אלמנט נדיר במכוניות בריטיות לפני המלחמה. בחזית המכונית נקבע סמל ספינקס, כתזכורת לחרישיות המנוע. עד סיום היצור בשנת 1953 יוצרו קצת למעלה מעשרת אלפים מכוניות בסדרה זו, בהן גם גרסאות מסחריות ליצוא. ההוריקאן יוצרה ב-2,606 עותקים בסך הכל.
והמכונית שבתמונה? לפי רישומי משרד התחבורה, רישוי 32-868 (מחוז המרכז) השתייך למכונית (אין פירוט של שם היצרן) מדגם 1946. כפי שניתן לראות, ההגה מוקם בצידה הימני. בשנת 1969 היא כבר לא נסעה כאן.
Leave a Reply