טנדר פלימות’ במתנה

בקיץ 1941 התאספה חבורת מכובדים בבית הצלב האדום הבריטי בירושלים. בחצר הבית במושבה הגרמנית עמד רכב משונה למראה עם מרכב מעץ, ספק סטיישן ספק טנדר. על לוחית מתכת קטנה שהוצמדה למכונית נרשם באנגלית: “מתנת מואיז קרסו ו- י. ארדיטי, תל אביב.” שלא במפתיע, הצלב האדום היה פעיל מאוד בשנות המלחמה. סניף ארץ ישראל ועבר הירדן של “הארגון המלחמתי של הצלב האדום הבריטי ומסדר סנט ג’ון בירושלים” ניהל בהתנדבות סיוע לבתי חולים בתחומי המנדט וקשר עם שבויי מלחמה תושבי הארץ. זו היתה גם הכתובת למכתבים שהועברו מיהודים שחיו באירופה הכבושה, דרך ז’נבה, לקרובי משפחתם בארץ. בשנת 1941 עדיין היה זרם המכתבים האלו חזק. הנוסח היה אחיד כמעט: “כולנו בריאים. דרישת שלום למשפחה”.

הסטיישן, מואיז קרסו (במרכז) ולשמאלו בחליפה כהה כנראה ליידי מקמייקל (צבי אורון, ארכיון הרווארד)

על רקע זה יובן מדוע נרתם הישוב היהודי כדי לסייע לצלב האדום. נשיאת השלוחה הארץ ישראלית של הארגון היתה ליידי אגנס “נסטה” מקמייקל, אשת הנציב העליון, ואירוע ההתרמה השנתי נערך בחצר “בית הממשלה”, הלא הוא ארמון הנציב. תרומות של אמבולנסים לחזית הועברו משך כל השנה, גם מחו”ל. ב-16 בספטמבר 1940 נמסרה במגרש הרוסים בירושלים תרומה ראשונה מסוג זה, של תשעה אמבולנסים שנתרמו בכספם של אזרחי אוסטרליה לצלב האדום האוסטרלי.

תשעה אמבולנסים על שלדת פארגו טונה וחצי, תרומת הצלב האדום האוסטרלי (ספריית הקונגרס)

בראשית שנות השלושים נוהל יבוא הרכב לא”י בידי חברות בבעלות ערבית, להן מונו לפי הצורך סוכני משנה יהודיים. עם עליית כח הקנייה בישוב העברי נקבעו בהדרגה מפיצים יהודיים, שעמדו בקשר ישיר עם היצרנים בחו”ל. היצרנים האמריקאים המובילים (פורד, ג’נרל מוטורס וקרייסלר) שיחקו “כסאות מוזיקליים”, לעיתים עקב בחירה במפיץ שהתבררה עד מהרה כשגוייה. פורד, שיבואה לארץ נעשה עד 1936 דרך חברת-הבת שלה באלכסנדריה, הכריזה בראשית 1937 על החברה הא”י לאוטומובילים (חאי”ל) כמפיצה המקומית. חאי”ל הפכה עד מהרה ליבואנית הגדולה בארץ והיא המשיכה ביבוא מוצרי פורד משך 62 השנים הבאות. הזכיון למותג שברולט, אותו ייצגה חאי”ל מאז 1935, נותר יתום. המצב חייב את ג’נרל מוטורס לפעול, ובפברואר 1938 ארגנה ג’י.אם. מחדש את הרשת שלה בא”י ובעבר הירדן. זכיון שברולט בישוב היהודי הועבר לידי “משה קרסו – מחלקת המכוניות”, וזאת נוסף על מותגי ג’נרל מוטורס אחרים שהפיצה החברה ממשרדיה ביפו, בתל-אביב, בירושלים ובחיפה.

מואיז (משה) קרסו, יליד סלוניקי 1885, עלה עם משפחתו ליפו בשנת 1924. עד מהרה נכנס כשותף במגוון עסקים, ביניהם טקסטיל ונדל”ן, ובשנת 1935 הקים עם שותפים את בנק “ארץ-ישראל לדיסקונט”, לימים בנק דיסקונט. בשנת 1933 פגש ביצחק ארדיטי, יוצא טורקיה צעיר ממנו שעלה זה עתה מאלכסנדריה עם נדוניה מרשימה: זכיון היבוא לחלק ממותגי ג’נרל מוטורס. בסוף אותה שנה הוקמה בשותפות “משה קרסו” בניהולו של ארדיטי, ובינואר 1934 פורסמה ברבים קבלת הזכיון הבלעדי לארץ ישראל ולעבר הירדן למותגי ווקסהול, בדפורד, אולדסמוביל, לה סאל ומשאיות GMC. עד סוף 1939 יבאה חברת משה קרסו 860 משאיות, טנדרים ומכוניות, ואז עזבה את ג’נרל מוטורס לטובת המתחרה מדטרויט. באחד לאוקטובר 1939 נתמנתה החברה כנציגה הבלעדית לא”י ועבה”י של קרייסלר, פלימות’, דיסוטו ופארגו. זכיון דודג’ נותר בידי חומסי וסלאמה מירושלים עד לסיום המנדט, ולאחר קום המדינה עבר ב-1949 לחברת מכשירי תנועה.

קרסו מקבל את קרייסלר, סוף 1939

בגלגולה החדש היתה משה קרסו ושות’ ליבואנית הרכב השנייה בגודלה בארץ. עד לעצירת היבוא בסוף 1941 ייבאה 469 כלי רכב, ונתח השוק שלה מכלל אישורי היבוא שניתנו אך טרם מומשו עמד על 23 אחוזים. חאי”ל וקרסו הגדולות נהנו מהזמנות משרד המלחמה הבריטי ומהתרומות לצלב האדום. יבואנית פורד מכרה עשרות מטבחים ניידים לחיל האוויר המלכותי ו-165 רכבי סיור ומשאיות ממוגנות ללגיון הערבי (עם מרכב מתוצרת “הארגז”), ואילו משה קרסו סיפקה 173 כלי רכב לבעלות הברית עד יוני 1944. על הראשונים שבהם נמנו תשעת האמבולנסים שנתרמו ע”י הצלב האדום האוסטרלי. אלו היו משאיות פארגו 1.5 טון “אקספרס”, עם מרכבים שבנייתם חולקה בין המפעלים היהודי (“הארגז”) והערבי (“פרוגרס”, יפו), ומתקן לארבע אלונקות שפותח ע”י חברת מוצרים מכניים בע”מ, בבעלות משפחת לוסטיג מתל אביב.

בתחילת 1939 הציגה קרייסלר סדרת משאיות חדשה, שיוצרה בשמונה השנים הבאות במגוון עצום של גרסאות. הסדרה כללה תחילה משאיות במעמס מורשה שבין חצי טונה ושלוש טונות. כמקובל אז בקונצרן, נמכרו המשאיות בארבעה שמות מותג שונים: דודג’, פארגו, דיסוטו ופלימות’. ההבדלים החיצוניים היו מינימליים. מכירותיה של פלימות’ טראקס, שהוגבלה לשיווק הגרסה הקלה ביותר, היו מגוחכות, והפעילות המסחרית הזו הגיעה לסוף דרכה בקיץ 1941, עוד לפני שתעשית הרכב האמריקאית הועמדה לרשות המאמץ הצבאי. בשנת הדגם האחרונה יוצרו רק כ-6,300 טנדרים מדגם פלימות’ PT-125. אחד מהם נתרם בקיץ 1941 לצלב האדום בירושלים.

פלימות’ טראק 1941, PT-125 טנדר

גרסת השלדה ותא הנהג לפלימות’ טנדר

יתכן שקרסו וארדיטי בחרו לבנות את הרכב שתרמו על בסיס פלימות’ (ולא פארגו) כיוון שרצו להשתמש במותג רכב פרטי עבור הסטיישן. לפי רישומי ארדיטי נתרמה המכונית ב-30 ביוני 1941, אם כי אירוע המסירה המצולם אינו מתוארך. בהנחה לפיו נבנה על טנדר פלימות’ PT-125 ללא ארגז, המדובר ברכב נדיר במיוחד: קרייסלר יצרה רק 196 כאלו, ועל רובם לא הותקן מרכב כזה. לא ידוע מי ייצר את מרכב העץ לטנדר שהוסר ממנו תא הנהג, והאם העבודה בוצעה בארץ או בארה”ב. יצויין כי במכתב מ-1944 מונה ארדיטי פלימות’ נוסף שנתרם לצלב האדום, ב-31 לפברואר 1942, אך אין מידע כלשהו לגביו.

הסטיישן בטקס ההשקה. משוחחים ליד דלת הנהג קרסו, וככל הנראה גם ארדיטי וליידי מקמייקל (צבי אורון, הרווארד)

במלוא הדרו (אורון, הרווארד)

מקבלי התרומה היו מרוצים מאוד. בדו”ח השנתי על פעולות הארגון, שנחתם במאי 1942, נרשם כי “התרומה של מסחרית עבור עבודה במשרד הראשי ובמחוז ירושלים היתה ברכה של ממש וחסכון גדול. במכונית נוהגים מתנדבים, ואחת מחברות הדלק הגדולות [Shell – י.ש.] תורמת את עלויות הדלק והתחזוקה השוטפת.” לא ברור האם הפלימות’ שרדה את מלחמת העולם ואת אלו שבאו אחריה. בשנת 1958 נמנתה במחוז ירושלים והדרום פלימות’ אחת שהוגדרה כסטיישן/מסחרית מדגם 1942. מספר הרישוי שלה היה 60-233.

הסטיישן בעת הנאומים (אורון, הרווארד)

וקרסו וארדיטי? השותפות ביניהם פורקה בספטמבר 1943, עת מכר קרסו את חלקו לארדיטי, שהמשיך להפיץ את מוצרי קרייסלר בחברתו החדשה, “ארדיטי בע”מ”. בנובמבר הקים קרסו את “משה קרסו ובניו”, ולאחר חידוש יבוא הרכב לארץ ב-1946 היה למפיץ של קבוצת רוטס (Rootes) הבריטית – יצרני הילמן, האמבר, קומר וסאנבים-טלבוט – וכן ליבואן נאש, צ’קר ופדראל האמריקאים. כשהתחדשה הפעילות המסחרית בישראל עם תום מלחמת העצמאות צירפו קרסו וארדיטי לעסקיהם מותגים חדשים: ארדיטי החליף את ספיני’ז הבריטית כמפיץ אוסטין, ואילו קרסו ובניו חברו ליצרן פריזאי בבעלות ממשלתית: רנו.

קרסו וארדיטי כבר לא. פירוק השותפות קידם את שתי החברות.